אקדים למאמר את המלצתו של הרב אביגדור אמיתי שנכתבה בראש מאמרו "הידיעות המדעיות שבדברי חז"ל – תוקפן ומקורן":
"מאמר זה לא נועד לכל אדם. מי שחונך והורגל כל ימיו באמונה תמימה(1), ומסקנות השונות מהשקפתו יעוררו בו קשיים באמונה – עליו להימנע מלימוד מאמר זה, שכן עדיפה אמונה שאינה מושלמת, מאשר קשיים מושלמים". 

האם היגדים מדעיים של ראשונים ואחרונים הם אמת מוחלטת?

המאמרים המופיעים במדור "החי והצומח בתלמוד" מבוססים על סקירת המקורות התורניים שנכתבו במהלך הדורות אך גם על הידע המדעי הקדום והמודרני. מטבע הדברים קוראי המדור שאינם רואים (במודע או שלא במודע) במדע כלי לגיטימי לניתוח טקסטים תורניים מביעים התנגדות חריפה לחלק מהתכנים המתפרסמים. תגובות אלו מעוררות בי התלבטות אם לפרסמן. מצד אחד קיים רצון להציג את מגוון העמדות אך מאידך גיסא הן, לעיתים, אינן רלוונטיות לרציונל העומד בבסיס המאמרים. חלק מהתגובות נובע מבורות בענפי המדע הרלוונטיים וחלק אחר מזלזול במדע וכתוצאה מכך התעלמות ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין". ראו לדוגמה בתגובה למאמר "כשותא בכרמא מהו" (שבת, קלט ע"א). בהקשר זה מעניין לקרוא את דבריו של רבי מנחם בן יהודה די לונזאנו שהחיד"א שבחם:

"מנעורי גדלני כאב כי אבי ואמי עזבוני בחוסר כל נעור ורק והייתי נע ונד בארץ נודד ללחם איה מקצה השמים ועד קצה השמים. ולפי שאין רע שאין בו מעט טוב מצד אחר לכן גם אני בטלטולי טלטולא דגברא קשה הרוחתי שלמדתי לשונות הגויים ובפרט ערבי ויוני שהם היותר צריכים להבין המלות הקשות והזרות שבאו במדרשי רז"ל ולבארם ביאור ודאי ולא ביאור מסופק ביאור מדעיי ולא ביאור סבריי ודמיוני וכו'".

דרך הביניים שבחרתי לאחרונה היא אמנם להציג את כל התגובות אך להימנע מוויכוחים המבטאים מחלוקת יסודית באופן שבו יש להתייחס לדברי הראשונים מחד גיסא ולמחקרים מדעיים מאידך גיסא. מסתבר שסופם של ויכוחים מסוג זה הוא התבצרות כל צד בעמדותיו או בניסוח אחר "דו שיח של חרשים". כל בר דעת יודע שלא ניתן לקיים דיון פורה סביב עמדות מנוגדות כאשר הן מבוססות על הנחות יסוד חלוקות. רק לשם המחשה נתאר לעצמנו ויכוח בנושא מדיני סביב שאלה הנוגעת למסירת שטחי ארץ ישראל לאויב הפלשתיני. ניתן להניח שצד בוויכוח שאיננו מאמין באותנטיות התנ"ך ובהבטחת ה' לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" יגיע למסקנות שונות מאשר יהודי מאמין.

התגובות למאמר הכשות הנ"ל ומאמרים נוספים מייצגות תפיסת עולם האומרת שלא ניתן להטיל ספק בדברי הראשונים ואפילו אחרונים (ראו למשל במאמר "אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה" (מועד קטן, כו ע"א)) גם כאשר הם מתייחסים לעובדות בוטניות, זואולוגיות, גיאוגרפיות וכד'. לדידן רש"י ושאר הראשונים שאבו את ידיעותיהם ברוח הקודש ולכן הם מצטיינים לא רק בקדושה, ידיעת וחכמת התורה אלא גם בידיעת כל המדעים הכלליים לפרטי פרטים. אמירה דוגמת הכתוב במאמר הכשות הטוענת שהכשות בתקופת חז"ל איננו "הומלון" כפי שזיהה רש"י היא בגדר כפירה בעיקר ואיננה לגיטימית. כאשר זו נקודת המוצא צריך וניתן "ליישר" על פיה את כל הראיות שהובאו במאמר. בצד האימון הבלתי מסויג בדברי ראשונים ואחרונים, הדוגלים בתפיסת עולם זו בזים למדע ולאנשי המחקר כהנחת יסוד.

כותב המאמר מייצג תפיסת עולם שונה לחלוטין שראשיתה בדברי הגמרא במסכת חולין (סג ע"ב):

"אמר רבי יצחק: עוף טהור נאכל במסורת; נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. אמר רבי יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. בעי רבי זירא: רבו חכם, או רבו צייד? ת"ש, דאמר רבי יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו צייד שפיר, אלא אי אמרת רבו חכם, בשלמא שמייהו גמיר להו, אלא אינהו מי ידע להו? אלא לאו, שמע מינה: רבו צייד, שמע מינה".

לענ"ד יש בדברי רבי יוחנן קביעה ש"רבו חכם" מכיר את שמות העופות אך איננו מכיר אותם עצמם. רש"י עצמו מודה שאיננו יודע הכול בעולם הטבע. במסכת ביצה (כה ע"ב) לגבי הצלף: "צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו". דבריו אינם מפתיעים לאור כך שבמקומו לא גדל צלף. חוסר ידיעה הנובע מכך שהמעשה הנידון לא היה נהוג בסביבתו אנו מוצאים בפירושו למסכת כתובות (עז ע"א): "מקמץ צואת כלבים - לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים".

טעות הנובעת מחוסר הכרת הנושא הנידון מקרוב מובאת בפירוש הרמב"ן (בראשית, וישלח, לה ט"ז):

"כברת ארץ - מנחם פירש לשון "כביר", מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב ז), בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, לשון רש"י: והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית, ומוצא המלה, היו לברות למו (איכה ד י), ותברני לחם (ש"ב יג ה), ענין אכילה מועטת בבקר, ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך: זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י, ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות, והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון".

לא מן הנמנע שאילו גם רש"י היה מגיע ארצה היה משנה כמה מפירושיו כפי שנהג הרמב"ן. הוא זיהה את החולד, מכרסם עיוור המתחפר בקרקע, כטלפ"א (Talpa) כלומר חפרפרת שאינה מצויה בארץ ישראל ושכנותיה: "נפל אשת - טלפ"א בלעז, שאין לה עינים והיא תנשמת דמתרגמינן אשותא כך פירשוהו רבותינו וכו'" (תהלים, נח ט'). זיהוי זה בלתי אפשרי גם משום שהחפרפרת אינה מזיקה חקלאות אלא מועילה דבר הסותר את ההיתר לצודה בחול המועד ובשביעית ("צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן שלא כדרכו במועד ובשביעית וכו'" (משנה, מועד קטן, פ"א מ"ד). דווקא טעות זו ממחישה את גדולת רש"י שזיהה כחולד את החפרפרת הדומה לו כמעט בכל.

בהתייחסותו לדקלים ניכר ברש"י שלא ראה אותם במקום גידולם אלא רק באיורים שאפשרו לו לתאר פרטי מבנה. מאידך גיסא בנושאים הקשורים למקצב החיים של הדקל פירושיו תמוהים. במסכת סוכה (לב ע"א) כתב: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ". עלי הדקל אינם נושרים בחורף משום שהוא ירוק עד. סביר לשער שרש"י התייחס לתופעת השלכת שהייתה מוכרת לו באירופה. מהר"ם בן חביב כתב בספרו "כפות תמרים" (סוכה, לב ע"ב): "פרש"י והר"ן כו' ודבריהם תמוהים דאנחנו הדרים בא"י שדקלים מצויים בינינו עינינו הרואות כו' ובארצם של התוס' כיון שאין לולבים גדלים אלא שולחים להם מארץ רחוקה כו' סוברים דתחלת ברייתם כו' אבל בא"י ומצרים דשכיחי דקלים אנו רואים וכו'".
 

(1) לענ"ד יש לחדד ולכתוב "אמונת חכמים תמימה".

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות