מה עדיף מָוֶת או חַיִּים?
סנהדרין מג ע"ב
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו וּמִתְוַדֶּה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי.
ואמר רבי יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: (המשך הפסוק) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
פירש רש"י: "זובח את יצרו - לאחר שהסיתו לחטוא הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתוודה עליו, שני נוני"ן דריש לשני כִּבּוּדִים".
וצריך ביאור, מנין שאותם שני כיבודים עניינם כיבודים בעולם הזה ובעולם הבא דוקא? ואדרבה, מקרא מפורש שאין כלל כיבוד בעולם הבא, (תהלים ו, ו) כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ.
אלא שלהבנת דברי רבי יהושע בן לוי יש להקדים ולזכור את מעשיו.
בסוף פרק המדיר (מסכת כתובות דף עז ע"ב) מסופר כיצד היה רבי יהושע בן לוי בוטח בזכות הגנתה של התורה עד שהיה יושב כרוך בבעלי נגעים ועוסק עימם בתורה ומלאך המות לא היה יכול לו. ואף בשעה שהיה צריך ללכת לבית עולמו הערים על מלאך המות שבא להורגו וקפץ למקומו בגן עדן בעודו חי. שם פגש ברבי שמעון בן יוחאי שאיתגר אותו ושאל אותו אם גם הוא הגיע למעלתו שלו - שמעולם לא נראתה קשת הדין בימיו.
לפי זה יש להסיק שלמבחן דומה עמד גם בפוגשו ברבי עקיבא. ואמר לו רבי עקיבא: הלא אנכי "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (מסכת ברכות דף סא ע"ב). ולא חששתי להקהיל קהילות ברבים ולעסוק בתורה (שם), עד שזכיתי למות על קידוש ה'! וכיצד זה כל מגמותיך וטכסיסיך שלך היו דוקא להמלט ממיתה שבכוחה לקדש את שמו?!
וזהו שענהו פה רבי יהושע בן לוי, שאף אמנם שהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מכל מקום אפשר היה לי להגיע למעלה כזו גם בלי לזבוח את גופי ממש, כי די לי לשם כך לזבוח בחיי את יצר תאווֹתַי ורצונותי. והעושה כן "כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא", כלומר שכולל ב' מעלות; גם מעלת: (תהלים קד, לג /קמו, ב/) אָשִׁירָה /אֲהַלְלָה/ לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. וגם מעלת המוסר נפשו על קדושת שמו.
והמשיך רבי יהושע בן לוי במאמרו השני מענין לענין באותו ענין והקשה: הכיצד קוראים ושונים אנו על מעלת נכונותו של אברהם אבינו להמית את בנו, כאשר בפסגת נסיונותיו זכה לדבוק בשכינה הוא וזרעו עד עולם. ועוד, הכיצד קירבת אלהים נעשית דוקא בהקרבת קרבן בהמה או מנחה אשר מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניי? וכי חמס המוות מזוננו?! האם עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹן צִפִּיָּתֵנוּ?! או שדוקא תּוֹרַת חַיִּים חֶמְדַּת נַפְשֵׁנוּ?
אלא שאף שחייב אדם להיות מזומן תמיד שמא יבא עת לזבוח הכל לבל ימיר דתו, עדיין ברוב עיתותיו מזומן לו ניסיון קשה יותר - דוקא לחיות על קידוש ה'. כי עניו כמו עני חשוב כמת. ואמתי "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן" – כולל קרבן נפשו? בזובח את האגו.
