מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מיתת צדיקים – מכפרת

הרב צבי שפיץ

סנהדרין לט ע"א

ישנם מקרים שצדיקים סובלים שלא באשמתם
כתוב בגמ' סנהדרין (לט.), שבגלל שהקב"ה מלא רחמים, אם יש לבני ישראל חטאים רבים, ומחמתן מגיע להם עונשים קשים, לפעמים הקב"ה מעניש במקומם את הצדיקים ביסורים – למרות שזה לא מגיע להם, כי הם לא חטאו. וע"י כך הוא מכפר על עוונותיהם של ישראל. וכמו שהקב"ה ייסר את יחזקאל הנביא שהיה צדיק גמור, על מנת לכפר את חטאי בני ישראל שהיו בדורו.
אמנם לפעמים החטאים הינם רבים במיוחד, וכדי לכפר על חטאי ישראל, לא מספיק לתת רק יסורים לצדיקים שבדור, אלא צריך גם לקחת מהעולם הזה את צדיק הדור או כמה מהם כדי לכפר על חטאי ישראל. והנה למרות שאין לנו שום ידיעה והבנה בחשבונות שמים, ננסה ללקט מעט ממה שלימדונו חז"ל ומפרשיהם באופן כללי, בהקשר למיתתם של צדיקים.

שקולה מיתת צדיק הדור – כשריפת בית המקדש
אמרו חז"ל במסכת ראש השנה (יח:) "שקולה מיתתם של צדיקים – כשריפת בית המקדש". כלומר, האסון, עם כל הכאב והחסר שיש מחמת מיתתם של הצדיקים, וההשלכות ממנו לגבי כל אחד – הינו חמור כמו שריפת בית המקדש, ובמובנים מסוימים הוא עוד יותר חמור ממנו. מאחר וביחס לבית המקדש מובטחים אנו שבס"ד במהרה יבנה הבית, ויהיה לנו תמורה לשני בתי המקדש שנשרפו, ושיהיה עם קדושה גדולה יותר מהקודמים לו, וכלשון הנביא "גדול יהיה כבוד הבית האחרון". משא"כ לגבי צדיק שנפטר – לעולם לא יקום צדיק כמותו. כי לכל אדם, וכ"ש לכל צדיק יש את התכונות והמעלות המיוחדות שלו, שאין אותן לצדיק אחר שיבוא אחריו. וממילא אין, ולא יהיה כל תחליף לצדיק שהיה – ואיננו עוד. לפיכך אין ערוך להפסד שנגרם לכלל ישראל, ולכל יחיד ויחיד מחמת פטירתו של הצדיק שבדורו. ונחשב הדבר שלאחר פטירתו – השתנה העולם, והעולם שנשאר בלי הצדיק – הוא עולם אחר לחלוטין, ובדרגה הרבה יותר נמוכה.

ההבדל בכפרה, בין מיתת צדיק בגיל צעיר, למיתתו בגיל מבוגר
כתוב בגמ' במועד קטן (כח:) אמר ר' אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת, ע"כ. והנה מבואר באור החיים הקדוש בתחילת פ' כי תשא (ל, יג ד"ה בדרך רמז וכו'), שישנו הבדל מהותי בין אם הצדיק נפטר בגיל צעיר, או שנפטר בגיל מבוגר. שאם הצדיק נפטר בקיצור שנים ר"ל, ודאי שנלקח כדי לכפר על עוון הדור, שהדור התחייב מיתה בידי שמים עבור חטאם. והקב"ה בחמלתו על בניו, לוקח מהם את הצדיק כדי שמיתתו תכפר עליהם, וכלשון הפסוק "כי תשא – את ראש בני ישראל".
כלומר, שלקחו את ראשם שהוא הצדיק שבדור - כדי לכפר על בני ישראל. ובמקרה זה, אם לא יעשה כל אחד סמוך לפטירת הצדיק תשובה על חטאיו, חלילה יכול להיגרם עונש חמור יותר. כי בכך אנו מראים לקב"ה את קשיות עורפינו, ושברצוננו להישאר במצב בו אנו נמצאים, ואיננו מעריכים חלילה את קרבן הצדיק - שהקריב הקב"ה למען הצלת כלל ישראל, למרות שלא היה מגיע לו את העונש הזה. ונוסף על חטאינו - יש כאן גם כפיות טובה, גם כלפי הקב"ה שחס על חיינו, וגם לצדיק ששילם בחייו למענינו. ובמקרה כזה הקב"ה ממהר להיפרע סמוך למיתת הצדיק מכלל ישראל, ועכ"פ מהחוטאים שבהם כמבואר בסוף מסכת סנהדרין (קיג:), וגם על כך אמר הנביא ישעיהו (נז, א) "מפני הרעה – נאסף הצדיק".

מתי מיתת הצדיק מכפרת רק לעושים תשובה לאחר מיתתו
אולם אם הצדיק נפטר בגיל מבוגר, אין הדבר מראה שנלקח מפני חטאי העם או חלילה מפני הרעה שלא תבוא על כלל ישראל, אלא אולי נפטר כי השלים את השנים שנגזרו לו מתחילת בריאתו לחיות. אך למרות כך – מיתתו של הצדיק מכפרת על כלל ישראל, כשם שמיתת מרים הנביאה שנפטרה בגיל מאה עשרים ושש שנים כיפרה עליהם. אבל במקרה זה, כשם שאפילו יום כיפור שנקבע ע"י הקב"ה כיום כפרה, בכל זאת הלכה כחכמים במסכת יומא (פה:) שהוא מכפר לכל אחד - רק אם בנוסף לכך הוא עושה תשובה על חטאיו. וכך גם מצאנו לגבי מי שעשה עבירה בשוגג, והביא קרבן חטאת לכפר על חטאו, שלמרות חיובו להביא את הקרבן, בכל זאת הקרבן יכפר לו רק אם בנוסף לכך יעשה תשובה על חטאו.
כך גם מיתת צדיקים מכפרת על כלל ישראל, ועל כל יחיד ויחיד, אפילו אם מתו בזקנותם והשלימו את שנותיהם, ובתנאי שכל אחד שרוצה להתכפר יעשה תשובה על חטאיו, כלומר, שיתחרט על העבר, ויקבל על עצמו שלפחות בדבר אחד הוא משתנה מכאן ואילך לטובה.

מיתת הצדיקים כדי לכפר על חטא מנהיג העם
והנה מצאנו בשני מקרים בתקופת הנביאים הראשונים, שבגלל חטאו של מנהיג הדור, מחמת הנהגתו את העם [ולא בגלל חטאו הפרטי] העונש היה, שבמקום שהענישו במיתה את מנהיג העם, לקחו תמורתו את התלמיד חכם והצדיק הגדול של הדור, שיכפר על חטא המנהיג. מקרה ראשון קרה אצל יהושע בן נון כמבואר בספר יהושע (ז, ה), כששלח יהושע בפעם הראשונה שלושת אלפי איש להילחם בעי, ובכך הוא חטא שלא הלך עמם גם כן למלחמה. כתוצאה מכך כתוב בנביא שם, שמתו שלושים ושישה איש מבני ישראל במלחמה. ואמרו חז"ל בילקוט שמעוני שם (ז, ה) שהכוונה היא שמת התלמיד חכם והצדיק של הדור שנקרא – יאיר בן מנשה, שהיה שקול בגדלותו כמו רוב הסנהדרין דהיינו – כמו שלושים ושישה דיינים מהסנהדרין.
וכן כשהמלך דוד ציווה על יואב לספור שלא לצורך את בני ישראל כמבואר בשמואל ב (כד, טו) כתוב שם בנביא, שבגלל זה מתו מיד שבעים אלף איש ע"י המלאך המשחית. ומבואר בילקוט שמעוני שם, שרבי שמעון אומר, שלמעשה מת רק אבישי בן צרויה שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורה שבליבו, כשבעים אלף איש מישראל.
ולמרות שצדיקים אלו מתו לפני זמנם, אבל מכיון שמיתתם לא נועדה לכפר על חטאי בני ישראל שלא חטאו, אלא הייתה כפדיון על חטאו של מנהיגם, לכן לא באה אח"כ רעה על ישראל, ואדרבה זכות מיתתו של הצדיק גרמה לבני ישראל כפרה על חטאים אחרים שהיו להם, ולכן מחמת זה זכו אח"כ להצלחה וישועה גדולה.
בימי יהושע בן נון זה התבטא – בנצחון על העי, ובנצחון בכל שאר המלחמות בכיבוש ארץ ישראל, שלא מתו מהם אף אחד, למרות שיושבי ארץ ישראל היו גיבורים במיוחד. ובימי דוד המלך זה התבטא – שגילו לדוד היכן הוא מקום המקדש, המזבח, וקודש הקדשים שנועדו להשרות את השכינה בישראל באופן הנעלה ביותר, ומיד נרכש מקום זה ע"י דוד מכספי כל שבטי ישראל.

הזכויות שנוספות לצדיק, כשנפטר כדי לכפר על העם
מבואר בספרים הקדושים, שכשהצדיק נפטר כשהוא צעיר או אפילו אם נפטר מבוגר, אבל נלקח לפני הזמן שנקצב לו לחיות כמו יאיר בן מנשה, ואבישי בן צרויה, במקרים אלו למרות שנראה שהצדיק הפסיד ונמנע ממנו מללמוד עוד תורה, ומלקיים מצוות נוספות בעולם הזה. אולם למעשה מכיון שנלקח מהעולם לצורך כפרה על כלל ישראל, בשמים מוסיפים לזכותו את מצוות לימוד התורה ושאר המצוות שהיה מקיים, אילו היה נשאר בחיים עד הזמן שנועד לו מלכתחילה כדי לחיות.
כמו כן מתווסף לו הזכות הגדולה שמחמת פטירתו בטרם עת - ניצלו חיי בני ישראל. והיות וחז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אם כן כל שכן שלצדיק זה יתנו בשמים שכר רב, כי הוא אכן הציל בגופו נפשות רבות מישראל, וקיים בפועל – "עולם מלא", ולא נחשב רק בגדר "כאילו" קיים עולם מלא.

המעלה בהשתתפות המונים ובפרט לומדי תורה בלוויית צדיק הדור
והנה מהראוי להתבונן, מפני מה יש הידור בכך שמאות אלפים יוצאים ללוות את הצדיק לבית עולמו, ובפרט כאשר כמעט כל לומדי התורה מכל הגילאים משתתפים בלווייתו. הרי מחמת כך יש באותו הזמן בעולם הרבה פחות לימוד תורה, וא"כ לכאורה עמוד התורה שעליו עומד העולם נמצא בסכנה, ולמה לא מגבילים את כמות בני התורה המלווים את הצדיק ביום פטירתו.
אכן אמרו חז"ל בגמ' מגילה (ד:), שמבטלים תורה לצורך לוויית תלמיד חכם, שזה חשוב יותר מלימוד התורה, וזוהי הגדולה שבמצוות – לכבד את התלמיד חכם, ואפילו בעת שנפטר. נמצא שהקב"ה שציווה אותנו על לימוד התורה במצוות עשה "והגית בו יומם ולילה", הוא זה שציווה עלינו שעוד יותר חשוב מזה – לכבד את התלמיד חכם שעמל בכל כוחו בלימוד התורה ובקיום מצוותיה. ומי שזוכה לכבד את התלמיד חכם כראוי – זוכה לדרגה הגבוהה ביותר. נמצאנו למדים, שההשתתפות בהלוויית תלמיד חכם, לא רק שאין בה ביטול תורה, אלא יש בכך קיום מצוה שעדיפה עליה.
שכאשר משתתפים תלמידי חכמים ואנשים רבים בהלוויית ת"ח, מאחר וע"י כך הם מראים לעיני כל את חשיבות התורה ולומדיה, נגרם מחמת זה קידוש השם גדול. כי הקב"ה והתורה – דבר אחד הוא. והיות וקידוש שם שמים – היא המצוה הגדולה ביותר שנצטווינו בתורה שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ולעומת זאת חלילה, מי שמחלל שם שמים בפרהסיה – עובר על העבירה החמורה ביותר כמבואר בגמ' ביומא (פו.). לכן כיון שכשמלווים את הצדיק מאות אלפים לבית עולמו, נגרם קידוש שם שמים גדול במיוחד ברבים.
ועוד תועלת ישנה בזה, שמצווה חשובה זו מצטרפת למשקל זכויותיו הרבים בשמים. ובזכות שהמלווים גרמו לו בשמים חסד וזכות גדולה כזאת – גם הוא יסנגר עליהם בשמים לפני הבורא ית"ש מידה כנגד מידה שיכפר על חטאיהם, ויוושעו מפי עליון במשאלותיהם.
אמנם כמו בכל מצוה, גם במצוה חשובה זו ישנם גדרים והלכות, מי כלול בגדר ת"ח שמבטלים עבורו תורה, והאם זה מחייב גם מי שאינו תלמידו, והאם החיוב הוא גם על ת"ח שלווייתו היא בעיר אחרת וכו'. ולכן צריך לדון בכל מקרה לגופו ע"פ כללי ההלכה. אבל ברור שבמקרים שבהם ישנו חיוב להשתתף בלוויית הת"ח או במקרים אחרים כשהת"ח חי בינינו, ויש בשמיעה להוראתו משום כבוד התורה, ודאי שאין בכך חלילה ביטול תורה, אלא אדרבה - זוהי קיומה.

חומרת עונשו של המבזה תלמיד חכם
לאור האמור נבין בס"ד יותר למה חז"ל החמירו כל כך (שבת קיט:) על מי שמבזה תלמיד חכם – שאין רפואה למכתו. שאין לשון כזה בחז"ל על אדם שעובר עבירות חמורות אחרות, ואפילו אם הן בבין אדם לחבירו. מאחר והתבאר לעיל ע"פ הגמ' במגילה (ד:) חשיבות כבוד התורה של תלמיד חכם, שהוא חשוב יותר מעצם לימוד התורה, וזהו קידוש השם הגדול ביותר. אם כן מי שחלילה מבזה את כבוד הת"ח – הוא פוגע בקב"ה, וביסוד שעליו נשען כל העולם שהוא – לימוד התורה ע"י העמלים בה בכל כוחם, ולכן אין למבזה כל רפואה למכה שהוא יקבל עוד בעולם הזה מחמת ביזוי הת"ח, וזאת מלבד עונשו החמור שיקבל עבור זה בעולם האמת.
ולכן מי שחלילה חטא בכך, דבר ראשון שינסה לפייס ללא כל דיחוי את הת"ח שביזה אותו, כדי שהת"ח ימחל לו, ויאמר בפיו שמוחל לו על מעשיו. ויעשה הכל כדי למזער מכאן ואילך את הנזק שעשה, ובמקרים רבים זה יכול להועיל לו גם בעולם הזה. אמנם ידוע על מקרים מסוימים, שלמרות שאותו ת"ח מחל למבזה על בזיונו, אולם בשמים לא הסכימו למחול לו על מעשיו, ועל החילול השם הגדול שנגרם מחמת זה. ובתוך זמן קצר המבזה נפטר או שסבל אח"כ ייסורים רבים בגופו ובממונו, אע"פ שמסתבר שקבלת המחילה הקלה עליו בדינו בעולם הבא לאחר פטירתו.

הגדר של "עשה לך רב", וקנאות לשם שמים
והנה חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות (א, ו) "עשה-לך-רב". כלומר, כל אדם ראוי שיעשה לעצמו רב ומנהיג שילמד אותו תורה וידריך אותו בעבודת הבורא ית"ש באופן המתאים לתכונותיו. אולם למרות האמור – אסור לו בשום אופן וצורה לבזות ולפגוע בכבודו של תלמיד חכם אחר בדיבור או בכתב, אע"פ שאינו רבו, ואינו מחויב במקרים רבים לשמוע להוראותיו.
והרי אפילו פנחס בן אלעזר הכהן שהיה גדול הקנאים לשם שמים, למרות שנשיא שבט שמעון בדורו שהיה ת"ח גדול, עבר עבירה חמורה ובפרהסיה, בכל זאת מבואר בגמ' בסנהדרין (פב.) שפנחס לא עשה מאומה לפני ששאל תחילה הוראה ממשה רבינו, ורק לאחר שמשה הסכים לדבריו – רק אז הוא פגע בחוטא. ופנחס הוא הרי רבם של כל הקנאים לדבר ה' ית"ש בכל דור. לפיכך כ"ש שבדורינו שאנו רחוקים מאד מדרגת הלשם שמים של פנחס, ודאי שאסור לעשות ולדבר שום דבר נגד ת"ח אחר, מבלי לקבל לכך היתר מפורש מגדולי ההוראה.