מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חיוב מסירות הנפש - ללימוד התורה

הרב צבי שפיץ

סנהדרין לח ע"ב

כתוב בגמ' בסנהדרין (לח:) שהקב"ה הראה לאדם הראשון את כל הדורות שיהיו בעולם, עם כל חכמיהם. וכשראה את דורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו, אך התעצב במיתתו החמורה.

מסירות נפשו של רבי עקיבא על לימוד התורה
והנה בגמ' בברכות (סא:) מבואר בהרחבה היאך נגרמה מיתת ר"ע: תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה [מלכות רומי – אדום] שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לר"ע שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק עמם בתורה. אמר לו [פפוס] – עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות הרשעה? וענה לו ר"ע, על פי המשל המפורסם עם השועל והדגים וע"ש. ואכן לאחר מספר ימים תפסו את ר"ע וחבשו אותו בבית האסורים עד שהרגוהו ביסורים נוראים, כשהוא מקבל על עצמו באותו הזמן עול מלכות שמים בדביקות עילאית וקורא קריאת שמע, כמבואר שם בפי' רש"י וע"ש.

איך הותר לר"ע למסור נפשו עבור קיום מצוות עשה
ומדברי המהרש"א שם (ד"ה יש לך אדם וכו'), משמע שהתקשה, איך הותר לר"ע למסור נפשו על לימוד התורה, הרי רק על שלוש עבירות חמורות שהן: גילוי עריות, עבודה זרה, ושפיכות דמים נאמר יהרג ואל יעבור, ולא על שאר מצוות התורה? ותירץ שם, שהיו לר"ע שלוש סיבות למסור את נפשו על לימוד התורה.
א – שהיתה זאת שעת השמד להעביר את ישראל על דתם. ובשעת השמד – מחויבים למסור נפש אפילו על מצוה קלה, ואפילו על מנהג ישראל.
ב – ר"ע הקהיל קהילות ברבים ללמד אותם תורה. דהיינו – שלמדם בפרהסיה בפני עשרה אנשים מישראל, והדין הוא שבפרהסיה בגלל חילול השם שבדבר – אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
ג – כתוב בתוס' במסכת עבודה זרה (כז: ד"ה יכול וכו'), שמותר לאדם [וכ"ש לגדול הדור] להחמיר על עצמו ולמסור נפשו אפילו בשאר המצוות – כדי לקדש את שמו של הקב"ה.

גם רבי חנינא בן תרדיון נהג כרבי עקיבא
והנה כעין מעשהו של רבי עקיבא – נהג גם רבי חנינא בן תרדיון שהיה באותו הדור, וגם הוא הקהיל קהילות ברבים ללמד תורה למרות גזירת רומי הרשעה, כמבואר בגמ' עבודה זרה (יח.). ואכן גם עונשו היה דומה לר"ע, ששרפו אותו עם הספר תורה שהחזיק בידו וע"ש. ועל פי ג' ההסברים שביאר המהרש"א, יבואר גם ההיתר של ר"ח ב"ת ללמוד וללמד תורה ברבים, למרות שעל לימוד תורה צריך לעבור ולא להיהרג. והנה שלושת התירוצים שכתב המהרש"א, הובאו גם להלכה בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' קנז, א) וע"ש.

באיזה אופן נחשב פרהסיה שצריך למסור נפש
אלא שעל התירוץ השני של המהרש"א, שמעשהו של ר"ע נעשה בפרהסיה, ולכן הדין הוא שיהרג ואל יעבור. לכאורה יש לעיין, שאולי ההלכה הזאת קיימת רק כאשר הגוי מתכוון להעביר על הדת ומאיים מיוזמתו על היהודי בפרהסיה [בפני עשרה יהודיים] שיעבור על אחת ממצוות העשה, ואחרת הוא יהרגו, שבאופן הזה הדין הוא שיהרג ואל יעבור, בגלל חילול השם שיש כאן. משא"כ בנידון של ר"ע, ושל רבי חנינא ד"ת, הרי הם יצרו מיוזמתם את הפרהסיה בזה שבכוונה יצאו מביתם והקהילו קהילות ברבים לעין כל כדי ללמדם תורה. ובזה לכאורה חוזרת קושיית המהרש"א, מי התיר להם לסכן את חייהם וליצור מרצונם מציאות של פרהסיה, שבאופן הזה לאחר שכבר נעשתה על ידם, אם אח"כ יתפסו, ודאי שיצטרכו למסור נפש גם על מצוות עשה של לימוד תורה. אכן עכ"פ נשארים בעינם שני התירוצים הנוספים שכתבם המהרש"א, ושהובאו להלכה גם בשו"ע (יו"ד סי' קנז, א).

שיטת הרמב"ם לגבי מסירות נפש לקיום מצוות עשה
אמנם הרמב"ם כתב בהלכות יסודי התורה (פ"ה ד) וז"ל: כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו, ע"כ. והקשו עליו האחרונים מדברי עצמו, שכתב באיגרת קידוש השם וז"ל: המוסר נפשו על שאר המצוות – עשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני ה' – ומעלתו במעלה עליונה ע"כ. וכן באיגרת תימן כתב הרמב"ם וז"ל: שאם מסר נפשו [למרות שאינו מחוייב] – הרי זה משובח ע"כ. כמו כן הקשו עליו ממקרים נוספים שהובאו בחז"ל, ששיבחו את מוסרי הנפש על קידוש השם, גם על שאר המצוות, למרות שנאמר בהן – יעבור ואל יהרג. וע"ש בכסף משנה, ובספר המפתח על הרמב"ם, וכן בש"ך (יו"ד סי' קנז, ס"ק א) וכן מוכח ממקרים נוספים שהובאו בביאור הגר"א על השו"ע שם (ס"ק ג). ועיין ג"כ בדברי הר"ן במסכת שבת (כב: מדפי הרי"ף).
ועיין בנימוקי יוסף בסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה (סח. בדפי הרי"ף) שלמרות שנוקט כשיטת הרמב"ם, בכל זאת כתב שם, שאם השעה היתה צריכה לכך, כדי לקדש את השם כשהדור היה פרוץ בקיום המצוות, וכל שכן אדם גדול וחסיד שמוסר נפשו כדי שיראו העם וילמדו ממנו לאהבה וליראה את ה' – מותר למסור נפש גם על מצוות עשה. ומשמע מדבריו שגם לשיטת הרמב"ם כן הוא, וכך גם הבין הגר"א על השו"ע שם.

דברי חז"ל בשבח מוסרי נפש על קיום מצוות עשה
וע"ש בגר"א, שהביא ממדרש שוחר טוב על תהילים (סוף פ' יב) על הפסוק "כרום זלות לבני אדם", שזה מתקיים אפילו על מצוות שלכאורה הם מזולזלות על בני אדם. שאומר הקב"ה: מה לך יוצא להסקל – על ששמרתי את השבת. מה לך יוצא להשרף – על שאכלתי את המצה בפסח. מה לך יוצא לההרג – על שמלתי את בני וכו'. והמכות האלו – גרמו לי להאהב לאבי שבשמים, ע"כ. הרי שיהודים מסרו את נפשם על קיום מצוות עשה למרות שנאמר בהן יעבור ואל יהרג – והקב"ה משבחם על כך. וכן מוכח מאלישע בעל כנפים בגמ' בשבת (מט.) שסיכן את חייו עבור קיום מצוות תפילין.
ולכאורה מכל המקומות הללו ישנה ראיה לשיטת התוס' בע"ז (כז:) שמותר למסור נפש לקיום מצוות עשה אע"פ שאינו מחויב בכך. ואת שיטת הרמב"ם מתרצים או שהשעה היתה צריכה לכך, או כשהדבר היה בפרהסיה או לצורך העברה על הדת. או כדברי הנמוקי יוסף בסנהדרין שמדובר באדם גדול וחסיד שמותר לו למסור נפשו כשרואה שהדור פרוץ וזקוק לכך, שיראו וילמדו ממנו לאהבה וליראה את ה' – גם במחיר של מסירות נפש, ואפילו כשלא מחוייבים בכך.

המיוחד בלימוד התורה
והנה בעצם קושיית המהרש"א נראה שיש ליישב באופן נוסף. שישנו הבדל מהותי בין כל מצוות התורה [למעט השלש שנאמר בהן יהרג ואל יעבור] למצוות תלמוד תורה. שלגבי שאר מצוות התורה נאמר "וחי בהם – ולא שימות בהם" ולכן אין חיוב הלכתי למסור נפש על קיומם, אא"כ ישנו הכרח לכך כאמור בשו"ע (יו"ד סי' קנז, א) ובמפרשיו. משא"כ בנידון ר"ע, ור"ח ב"ת, שם כתוב בגמ' שהגויים גזרו לבטל תורה מכל ישראל, שלא ילמדו כלל תורה הן בצינעה והן בפרהסיה. נמצא שאם יקיימו את גזירתם – תשתכח תורה מישראל. וא"כ גזרה זו אינה מתייחסת רק לביטול מצוות עשה של לימוד תורה שנאמר בה "והגית בו יומם ולילה", אלא מהותה – גזרת מוות – על כל היהדות והיהודים. כי אם אין תורה – אין קיום לעם ישראל ולכל העולם כולו. וכלשון הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי". וכדברי רש"י בתחילת חומש בראשית (א, א) על המילה "בראשית" שרק בשביל התורה, ובשביל ישראל נברא העולם. ואם אפילו אחד משני דברים אלו לא יהיה – כל העולם יחרב. וכך גם השיב רבי עקיבא בגמ' בברכות (סא:) לפפוס בן יהודה בנמשל עם הדגים: במקום – מיתתנו – על אחת כמה וכמה שאנו מתייראים. וכך גם אמר לו שם שאם נתבטל מלימוד התורה, זה גם כן בבחינת – מיתתנו וכליון עם ישראל, כמבואר שם בלשון הגמ' וע"ש.

טענת ר"ע הוכחה
ואכן הוכחה טענת ר"ע. שלפני כמאה שנה גזרו הקומוניסטים ברוסיה על היהודים גזרה דומה, שלא ילמדו, ולא ילמדו תורה. ולמרות שהיו בודדים שאכן למדו ולימדו תורה בצינעה, אבל רוב היהודיים שגרו באותו הזמן ברוסיה לא נהגו כך. ומציאות זו גרמה שאבדו לנצח מכלל ישראל מליוני יהודיים שחיו שם, והתבוללו בין הגויים. והיות ובימי הנהגת ר"ע, כחמישים שנה לאחר חורבן הבית השני, התגוררו כמעט כל היהודיים בארץ ישראל, אם היו מקיימים את גזרת המוות של הרומאים – התוצאות היו דומות למה שקרה ברוסיה. שהתורה היתה משתכחת מישראל, וכמעט כל כלל ישראל היה מתבולל בין הגויים או שהיה כלה מהעולם בגלל עונשי שמים.
והנה לימדו אותנו חז"ל, שמסירות נפשם וגופם של ר"ע, ורבי חנינא ב"ת על לימוד התורה – היא שגרמה לבסוף לביטול גזירה זו. וכמו שכתב בספר פרקי היכלות רבתי [שחיבר התנא רבי נחוניא בן הקנה], (פרק ח, אותיות א-ה). וכיון שהורו לנו כבר רבי עקיבא, ורבי חנינא בן תרדיון, שחל על קיום גזירות אלו הדין של - "יהרג ואל יעבור", שלא תשתכח ותתבטל התורה וכל היהדות מישראל. הרי שאם נצטווינו למסור על אי קיום גזרתם אפילו את גופינו כפשוטם של הדברים, כל שכן שאנו מחויבים למסור על כך את ממונינו או כל צער אחר שיגרם לנו מחמת השלטון, כשלא נקיים את גזירתם, ואדרבה בזכות הצער שנגרם ללומדי התורה כשמתייסרים עבור לימוד התורה והפצתה ברבים, נזכה שיקויים בנו הפסוק "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" ויתבטלו במהרה גזירות השלטון לעקירת התורה, כשם שהתבטלו גזרות הרומאיים לאחר מיתת רבי חנינא בן תרדיון וחבריו כמבואר בפרקי היכלות רבתי.