שתי אמיתות וההכרעה ביניהן / רפי זברגר

שבועות כב ע''א
 

המשנה הראשונה בפרק דנה בארבע סוגי שבועות, שתים מן הורה ושניים שהוסיפו חכמים. קטע זה הוסבר במאמר על דף י''ט. במאמר זה נתמקד בסיפא של המשנה ובגמרא אשר דנה על קטע זה.
שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רבי עקיבא.
רבי עקיבא אומר כי הנשבע שלא לאכול ואכל אפילו כל שהוא כבר מתחייב קרבן, שבכך עבר על שבועתֹו
אמרו לו לרבי עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא, שהוא חייב, שזה חייב?
חכמים אמרו לרבי עקיבא כי כל איסורי אכילה שיש בתורה אינם אלא בכזית, ומדוע פסק כאן כי גם אכילה בכל שהיא מחייבת קרבן?
אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן?
רבי עקיבא ענה להם כי שבועה הינה דבר יוצא דופן, שהרי לא מצאנו שאדם אומר דבר מה ובעקבות דברים אלו מתחייב קרבן, לכן גם דינו שונה ומתחייב כבר באכילת כל שהוא. הגמרא מקשה על שתי הנחות היסוד של דיון זה.
על הנחת היסוד של חכמים כי כל איסור בתורה אינו אלא בכזית, שהרי מצאנו גם חיובים על פחות מכזית, ועל הנחת היסוד של תשובת רבי עקיבא שאין עוד איסורים הנובעים מדיבורו של אדם, שהרי מצאנו גם כאלו.
במאמר זה לא נעסוק בשאלות אלו אלא בשתי ההגבלות (מתוך שלש) שרבא מגביל את מחלוקת התנאים במשנה
 
 

הנושא

אמר רבא: מחלוקת בסתם, אבל במפרש - דברי הכל בכל שהוא.
הגבלה ראשונה של רבא במחלוקת זו לגבי מקרה שהנשבע אמר במפורש שהוא לא יאכל כל שהוא. במקרה זה אומר רבא שהוא מתחייב כבר באכילת כל שהוא, גם לדעת חכמים, שהרי זו הייתה שבועתו.
מאי טעמא? מפרש נמי כבריה דמי.
הגמרא מנמקת בייתר הרחבה את דברי רבא, ומשווה זאת לאכילת ברייה אסורה שלימה, כמו למשל אכילת נמלה, שמתחייבים עליה אפילו שגודלה פחות מכזית כיוון שזו "ברייה שלימה" אשר יש לה חשיבות בפני עצמה. כמו כן אצלנו, שבועה על איסור אכילה כל שהיא, הופכת את אכילת הכל שהיא לכעין ברייה שלימה שמתחייבים עליה .
ואמר רבא :מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם - דברי הכל בכל שהוא.
סייג שני של רבא עוסק כשנשבע שלא יטעם דבר מה והוא אכל כל שהוא. גם במקרה זה אומר רבא, כי לפי כולם יהיה חייב, שכן, הגדרת טעימה היא בכל שהוא. וכאילו שהוא נשבע במפורש שלא יאכל כל שהוא, כמו בסייג הקודם.
פשיטא, מהו דתימא: ליטעום נמי כדאמרי אינשי - קא משמע לן.
שואלת הגמרא, מהו הצורך של רבא לומר זאת, הרי פשוט וברור שטעימה לא מחייבת אכילה בשיעור כזית, ועונה מיד כי בכל אופן היה אפשר לחשוב כי לשון טעימה היא גם מיוחסת לאכילה של כזית, ודרך בני אדם לומר טעימה במקום אכילה, ובכל אופן היינו מחייבים גם על לשון טעימה, לכן מחדש רבא שלא אומרים זאת, אלא טעימה היא אפילו כל שהוא, שאם הנשבע אכל קצת כבר מתחייב בקרבן.
הראשונים (ריטב''א ועוד) מקשים על תשובה זו מהכלל הידוע בהלכות נדרים הקובע כי ''הולכים לפי לשון בני אדם''. אם כן, מדוע רבא מחייב בטעימת כל שהוא, אם בני אדם אומרים גם לשון של טעימה בכוונה של אכילת כזית?
נעיין בתשובתו הראשונה של הריטב''א:
ויש לומר דהכי נמי אמרי אינשי אפילו על אכילה דכל שהוא, וכיון שכן אין מניחין עיקר הלשון מפני שפעמים אומרים נטעום בכזית
מתרץ הריטב''א כי אמנם לשון בני אדם בשימוש הפועל ''טעם'' הוא גם וגם. גם כלשהוא וגם אכילת כזית. אך עיקר השימוש בלשון זאת היא בטעימת כל שהיא. לכן מסכם הריטב''א בתשובתו זו כי לא מניחים את עיקר הלשון כדי לאחוז בלשון הפחות שכיחה.
    

מהו המסר?

תשובת הריטב''א מלמדת אותנו עיקרון חשוב. לפעמים ישנן שתי אמיתות. שני היגדים נכונים. שני דרכים לגיטימיות. שני כיוונים שיש אמת מאחוריהן. במקרה זה יש לבחון היטב מהי האמת ''היותר שכיחה''. האמת ''היותר מקובלת''. האמת היותר שימושית. לאורה יש ללכת, והיא תהווה אור ונר לדרכנו.
לא לברוח ממורכבות כזו. לא להכריז ולחשוב כי רק דרך אחת היא הנכונה באופן בלעדי, והדרך השנייה אין לה מקום כלל. לא, הרבה מקרים ואולי ברובם המציאות היא באמת לא כל כך פשוטה. למדנו היום לנתח את המצב, לשמוע ולהבין את כל הכיוונים, ולבסוף להגיע להחלטות על סמך ''כללי פסיקה''.
 
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]