מהות בית הדין היא טוב
הרב דב קדרון
סנהדרין לד ע"א
בדיני נפשות, בזמן המשא ומתן בין הדיינים, מי שלימד זכות על הנידון אינו יכול לחזור בו וללמד חובה, אבל מי שלימד עליו חובה יכול לחזור וללמד עליו זכות. כאשר מגיעים לשלב של פסק הדין, אז אפילו מי שלימד זכות יכול לחזור בו וללמד חובה.
המהר"ל מפראג (באר הגולה באר השני פרק ג) מבאר שמהות בית הדין הדן על פי התורה היא זכות, ולכן התוצאה שיוצאת מהם כברירת מחדל צריכה להיות עניין של זכות וטובה, כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומה שיוצא מן הצדיק והישר הוא רק טוב. במקרה שלא מצאו לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב, לסלק הרע מן העולם, כמו שכתוב (דברים יט,יט) "ובערת הרע מקרבך". פסק דין כזה, לחובה, נחשב כמקרה, כאשר לא ימצא זכות, אולם הדבר הרגיל והטוב הוא פסק דין לזכות, ולפיכך אמרו (סנהדרין לב א) פותחין לזכות ולא לחובה.
מאותה סיבה, בשעת המשא ומתן הדיינים יכולים לחזור בהם לזכות ולא לחובה, כי הזכות, שהיא מהות בית הדין, ראוי שתצא מהם בעצם ובראשונה, ואילו החובה אינה מהות בית הדין, אלא מקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל את מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה.
בית דין שלא יוצאת ממנו תוצאה של צדק, טוב וברכה, אלא של יגון ואנחה, זהו סימן שמהותו רעה, ועל כך אנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה... והסר ממנו יגון ואנחה".
