תסיסתה של הרוח / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מיקומו של איסור סתם יינם בראש איסורי המאכלים ובאמצען של ההרחקות מהתרבות הפגאנית רומז לשורש האיסורים כולם – החשש מהתעוררות הרוח הזרה של התרבות האלילית

אחת ההרחקות החשובות שגזרו חכמים כדי להבדיל "בין ישראל לעמים" הייתה האיסור לשתות יין שנגע בו נוכרי. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי מה שמכונה כ"איסור יין נסך" היה אחד הסמלים החשובים של שמירת ייחודה של הקהילה היהודית – כמעט בדרגת שמירת שבת ואכילת מזון כשר.

למעשה, איסור "יין נסך" מכיל בתוכו שני עניינים שונים. יין שנוסך במקדש אלילי ("יין נסך") אסור בשתייה ובהנאה מן התורה היות שהוא נחשב אביזר של פולחן עבודה זרה. בנוסף, חכמים גזרו איסור דומה על "סתם יינם" של גויים, וניתנו לכך שני הסברים. האחד – משום חתנות, שלא יבואו יהודים וגויים לקיים קשרי ידידות קרובים כשישתו יחד, דבר שעלול להביא לנישואי תערובת ולהיטמעות רוחנית; והשני, שמא יבואו להתבלבל בין "סתם" יינם לבין יין נסך החמור.

כך או כך מתעוררת תמיהה על אודות התפקיד המרכזי שמילא איסור "סתם יינם" במשך דורות רבים בקביעת היחס בין היהודי והגוי – באופן מעשי ובאופן סימבולי. מהו שורש העניין? כפי שהדגשתי פעמים אחדות בעבר, לעתים קרובות עריכת המשנה חושפת את שורשי התובנה שבהיגיון הפנימי של מצוות רבות, כפי שהם הובנו על ידי חכמי המשנה. פתיחת הדיון ב"סתם יינם" בפרק השני במסכתנו הינה דוגמה יפה לכך.
 

בין ההרחקות

ההלכות האוסרות יינות של גויים מהוות חלק משמעותי מהמסכת - פרק וחצי מתוך חמשת פרקיה הוקדשו לעניין. אלא שהלכות אלו כונסו כיחידה בסוף המסכת, הרחק מהפרק השני. ומדוע קבע עורך המשנה את פתיחת הדיון בנושא דווקא בפרק שלנו?

זאת ועוד, בפתיחה של פרקנו נידונות הרחקות נוקבות מעובדי עבודה זרה מתוך חששות כבדים וקשים. אורח החיים הפגאני שהיה מוכר היטב לחכמי המשנה התאפיין בזלזול גדול בערך החיים. על רקע זה קבעה המשנה בתחילת הפרק: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתייחד אשה עמהן, מפני שחשודין על העריות; ולא יתייחד [איש] עמהן, מפני שחשודין על שפיכת דמים" – וכן הלאה. בפתיחת הפרק השלישי דנה המשנה באיסור הנאה מפסלים. כלומר, בתחילתם של הפרק השני והפרק השלישי פונה המשנה לאופי הקשה של תרבות העבודה הזרה, לאחר שבפרק הראשון ההרחקות המוטלות על הקהילה היהודית היו בעיקר חברתיות וכלכליות – ללא כל אזכור ישיר ליחס החמור לפולחן האלילי עצמו ולתרבות שצמחה סביבו.

מדוע אפוא יצרה המשנה כאן חיץ בין שתי היחידות העוסקות בעיקר הסלידה מעבודה זרה כאשר היא חוזרת שוב לעיצוב "הפריפריה ההלכתית" של סייגים והרחקות?

ועוד, המשנה פותחת את בירור האיסור של "סתם יינם" כך (כט ע"ב): "אלו דברים של גויים אסורין, ואיסורן איסור הנאה [לא רק איסור שתייה ואכילה]; היין והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין, וחרס הדרייני (כלי חרס שיין של גוי בלוע בו) וכו'". מכאן ועד סוף הפרק עוסקת המשנה במאכלים שונים שיש לאוסרם באכילה או באכילה ובהנאה: נודות הגויים וקנקניהן (ויין כנוס בהם), החרצנים והזגים של גויים, ציר של דגים שהיה מעורב ביין, גבינות מסוגים שונים, חלב, פת, שמן ועוד.

המשנה במסכתנו משתמשת בכלי ההלכתי של קביעת "איסורי הנאה" כדי להגדיר את שייכותו של חפץ כלשהו לפולחן אלילי או לסביבתו. ואכן, כלי זה מחבר בין המאכלים הנידונים בפרק שני לבין האיקונים הנידונים בפרק שלישי. אך ההיגיון הפשוט מחייב סדר הפוך מזה שבחר עורך המשנה – ראשית ראוי לציין את איסורי ההנאה הקשורים לפסלים עצמם, ורק לאחר מכן את איסורי ההנאה הנוספים המסתעפים מיסודות אלו והנגזרים מהם בגזירות חכמים – כמו סתם יינם.

נסכם אפוא את עוקץ העריכה. יחידת איסורי ההנאה של מאכלים - כאשר איסור יינות של גויים בראשם - מחברת בין שלושת האיסורים החמורים שמכירה בהם היהדות: מצד אחד גילוי עריות ושפיכות דמים (תחילת פרק שני), ומצד שני עבודה זרה (פרק שלישי). נניח שעריכה זו הייתה מכוונת. יוצא מכך שבנוסף לרובד המעשי במשנה, ישנו רובד נוסף החושף זיקה בלתי צפויה בין איסור "סתם יינם" לשורשי הרוח העמוקים בקלקולים החמורים בתרבות העבודה הזרה.
 

בין בשר לנפש

נדמה שהמפתח לחידה נמצא בהלכות היחידות ביחידת איסורי המאכלים העוסקות באופן ישיר בחפצים השייכים למקדש האלילי: "בשר הנכנס ל[מקדש של] עבודה זרה – מותר [בהנאה]; והיוצא – אסור [שכן יש להניח שהשתמשו בו בפולחן], מפני שהוא כ"זבחי מתים" - דברי רבי עקיבא. [גויים] ההולכין לתרפות [לפולחן - ביטוי גנאי המרמז לפריצות מינית] – אסור לשאת ולתת עימהם; והבאין (היוצאים מהמקדש והולכים הביתה) – מותרין".

עורך המשנה מזמין אותנו להתבונן בסתירה שבהלכות אלו. מהו ההבדל בין בשר הנכנס למקדש אלילי, או היוצא ממנו, לבין בני האדם הניגשים אליו והיוצאים ממנו? למה ההלכות הפוכות בשני המקרים? יש להניח שגם בני אדם שזה עתה יצאו מהמקדש עסקו בפולחן אלילי כביטוי מעשי לאמונתם – בדיוק כמו הבשר שנאסר בשל כך בהנאה. מה ההיגיון בהבחנה שמעמידה המשנה בכוונה תחילה לפנינו?

הבשר נאסר בגלל שגופו הוקרב. עד שהוקרב הוא נידון כבשר רגיל גם כאשר הוא בדרך למקדש, היות שהפעולה המעשית של הכנסתו למסגרת הפולחן היא היוצרת את האיסור. אך לגבי בני אדם הזיקה לאליל ולפולחן איננה בגוף, בחומר, אלא בנפש וברוח! "ההקרבה" של בן אדם לנעשה במקדש איננה בפעולה פיזית – אלא בגין דחף בנפש המביא אותו לכתת את רגליו ולגשת למקדש. הרצון להיות חלק מהציבור המתלכד סביב האליל, החיוניות בתחושות הרגש והנפש המושכות את העובדים פנימה – הם ההופכים אותו לחפץ של עבודה זרה, הם היוצרים את האיסור לשאת ולתת איתו. ביציאתו מהמקדש ובהליכתו הביתה עוצמות הנפש נרגעו; כאשר פניו כלפי ביתו הוא חש התרחקות משורש ההתרגשות שהתעוררה בגין אמונתו.

אך מה בין הבחנה זו – בשר בהמה ונפש האדם – לבין איסורי הנאה במאכלים, ובמיוחד ביינות, של גויים?
 

באופן סימבולי

למאכלים הנידונים במשניות בפרק השני שני יסודות. חלק מהם נוצרים בתהליך של התססה כגון יין, חומץ, גבינות ש"מעמידין אותם" בקיבה של עגלים שהוקרבו לעבודה זרה ומאכלים כבושים, וחלק מהם הם "פירות" או "יצירות" של חיות או של בני אדם כגון חלב ודבש, פת ושמן.

עורך המשנה משתמש בפסיקה לגבי איסורי מאכלים של גויים לא רק ברובד הלכתי אלא גם ברובד סימבולי, כאשר תהליכי ההתססה והעיבוד מהווים דימוי להתססת רוחו של האדם. בהקשר זה הדימוי הראשוני והבסיסי הוא היין, בחינת "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד" (תהילים קד, טו). "סתם יינות של גויים" – ולא היין שנוסך על גבי מזבח האליל – מסמלים את שורש רוחו של בעל היינות. כאשר הוא נהנה מ"שמחת היין", שורשי נפשו נחשפים – ומול חכמי המשנה הולכת ומתגלה הרוח "הזרה", שורש התרבות שמתאפיינת בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה. התעוררות רוחם של עובדי האלילים בדרכם למקדש ביטאה רוח זו.

בשל כך העמיד עורך המשנה את האיסור הזה כשורש איסורי ההנאה וגם כשורש לאיסור לקבל כל רווח מהצלמים עצמם. האמונה ב"צלמים" נגזרת מהרובד הסימבולי של איסור "סתם יינם", שהרי אמונה זו היא רק אחת מפירותיה של התססת הרוח הפגאנית באדם.

אין כאן מקום להאריך בדוגמאות נוספות של השימוש הסימבולי בפסיקה, אך לשם ההבהרה אציין שתיים מהן. היין הבלוע ב"חרס ההדרייני" הינו רמז לא עמום לאותה רוח מושחתת ומשחיתה שהייתה בלועה בגופו (העשוי מאדמה כמו החרס) של הקיסר אדריאנוס צורר היהודים. ומה עם "עורות לבובין" שאין להם כל קשר ליין המהווה הנושא העיקרי של אותה משנה - עורות של בהמות שעובדי אלילים הוציאו מהן את הלב בעודן בחיים?! האין הדבר משקף את דרך התייחסותה האכזרית של רוח ה"תרפות" ללב השורה בגוף האדם, שורש חיותו?
 

טובים דודיך

ועוד – אי אפשר להתעלם (במיוחד עבור אלו שמפקפקים במהלך זה) ממדרש שמופיע במשנה כדרך אגב באמצע סדרת איסורי המאכלים. שניים מגדולי התנאים הולכים בדרך – רב ותלמיד – ודנים בהגדרות שקבעו חכמים באיסורי גבינות של גוי – האם הן אסורות רק באכילה או שמא גם בהנאה.

הדיון מורכב מכדי לפרטו כאן על אף שגם הוא רווי בשפה סמלית. כאשר התלמיד, רבי ישמעאל, מטריח את רבו, רבי יהושע, בשאלות, "השיאו (הסיט הרב את הדיון) לדבר אחר; אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא (שיר השירים א, ב): 'כי טובים דודֶיךָ מיין' (הכוונה לקדוש ברוך הוא)' או 'כי טובים דודַיִךְ' (הכוונה לרעיה - כנסת ישראל). אמר לו: 'כי טובים דודַיִךְ'. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו (פסוק ג), 'לריח שמנֶיךָ (בלשון זכר) טובים'".

מדוע הביא עורך המשנה שיחה זו במהלך סדרת הפסיקות על אודות מאכלים של גויים? האם יש כאן רק תיעוד של דיון שהתקיים בין חכמים בנידון, או שמא בחר עורך המשנה בקפדנות את מה להביא ומה להשמיט? נראה שקיימת זיקה ברורה בין היין והשמן שבמדרש – המסמלים במפורש משהו חיוני בקשר שבין הדוד והרעיה – להלכות הפסוקות במשנה על אודות יין ושמן של גויים.

מדוע עומד רבי יהושע על כך ש"הדודים" המוזכרים בשיר השירים הם של הקדוש ברוך הוא והם הטובים מיין? ומה הם בכלל "הדודים" – ומה הוא היין? נדמה שדרשה המאוחרת בכמה דורות פותחת פתח להבנת שיחה זו: "חברייא בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים (דיוני החכמים) לדברי תורה (שבכתב) וחביבים כדברי תורה, 'וחכך (הדיבור שבפה) כיין הטוב' (שם, ז, י). שמעון בר ווה בשם רבי יוחנן: דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, 'כי טובים דודיך מיין' (ירושלמי ברכות א, ד).

בדרשה זו היין הוא התורה שנתן הבורא לישראל לשם התהוות תרבות של אדם שלא תהיה "תרפות", ו"הדודים" הם לומדי התורה, החכמים, החרסים שבגופם בלוע אותו יין. תשובתו של רבי יהושע לרבי ישמעאל היא: תקנות חכמים הן טובות מקביעת העקרונות שבתורה (ה"יין"). אל תשתמש בהיגיון המבוסס על עקרונות כלליים אלו בענייני מאכלים כאשר אנו באים לדון בהעמקה החיונית ובבירור המפורט של חכמים (הדודים הטובים מהיין) בנושא.

בשיחה זו העוסקת בגבינות שהועמדו בקיבת עגלי עבודה זרה נמצא גם הרמז לכך שלפני שיש לדון בפסלי עבודה זרה ואף לפני הדיון ביין נסך עצמו, יש להעמיד את איסור "סתם יינם" של גויים המסמל את היין שרוח התרפות שנבלעה בו.