מסית לעבירות אחרות
הרב דב קדרון
סנהדרין לג ע"ב
בדרך כלל בדיני נפשות בית הדין משתדל כמה שאפשר לזכות את הנידון, מפני שנאמר "והצילו העדה", אבל למי שמסית לעבודה זרה מתייחסים בגישה הפוכה: משתדלים כמה שאפשר לחייב אותו, כפי שמסביר הרמב"ם (סנהדרין יא,ה):
שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם, שנאמר למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים.
הגר"מ פיינשטיין זצ"ל סבר שצריך לדון לכף חובה לא רק את מי שמסית לעבודה זרה, אלא גם את כל מי שבכוונה גורם ליהודים לעבור עבירות אחרות. משום כך הוא פסק (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן צט) שאסור להזמין אנשים שיבואו להתפלל בשבת לביהכ"נ כשיודע שיחללו השבת בנסיעה במכונית. וכתב על כך: "והוא עוד גרוע מאיסור לפני עיוור, שהרי הוא עוד באיסור מסית. ... שאיסור מסית יש לכל עבירה, אך שאין עונשין בדיני אדם רק על מסית לעבודה זרה, אבל בדיני שמים ייענש, ולא ילמדו עליו סנגוריא".
המקור לדבריו הוא מה שנאמר בגמרא (לעיל כט,א) שהנחש שהסית את חוה לאכול מפרי עץ הדעת הוגדר כמסית. חכם אחד הקשה עליו (מובא בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ז (וטען שהנחש שהיה בדין מסית הוא משום שאמר: "מהעץ אכל וברא את העולם", שהוא כפירה שהיא כעבודה זרה, ואין ראיה משם על מסית לעבור על שאר איסורים שיהיה נחשב כמסית, אבל הגר"מ פיינשטיין ענה לו שלא מצינו שהייתה ההסתה שיכפרו אדם וחוה באמונת ה', אלא שיאכלו מהעץ, ולכן אף שהוא דיבר להסית בלשון כפירה אין להחשיב הסתתו אלא לאיסור האכילה ולא לכפירה, ויש מכאן ראיה שמי שמסית לעבירות אחרות נקרא מסית.
