טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כור תבואה לי בידך – תבואה
"כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור; כור פירות לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב, שהקטנית בכלל פירות" (שבועות, לח ע"ב).
נושא מרכזי: מה משמעות המונח תבואה?
את המונח תבואה אנו פוגשים כבר במקרא ומסתבר שמשמעותו שם ובספרות חז"ל והמפרשים איננה זהה. חז"ל כללו במונח זה את "חמשת מיני דגן" וכנראה גם דגניים נוספים ואילו במקרא ניתן למצוא דוגמאות למשמעות רחבה בהרבה וכוללת גם פירות. ייתכן והמקור לזיהוי התבואה עם "חמשת מיני דגן" הוא המשנה בנדרים (פ"ז מ"ב) שם נאמר: "הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינין. רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק". הרמב"ם בפיהמ"ש פירש: "חמשת המינים, הם החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון. והכוסמין, מין חטין. ושבולת שועל והשיפון, שני מיני שעורים". בהלכות ברכות (פ"ג הל' א') הרחיב יותר: "חמשה מינין הן החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הכוסמין ממין החיטין ושבולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמשה מינין האלו כשהן שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן, וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת, והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי".
סקירת מקורות חז"ל שבהם "מככבת" התבואה העלתה שאין מסתבר להגביל אותה ל"חמשת המינים" בלבד וראוי לכלול במונח זה גידולים נוספים, הדומים להם, כאורז ודוחן. במשנה במסכת ביצה (פ"א מ"ט) אנו לומדים: "בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ורבי שמעון מתיר בתבואה". מפרש הרמב"ם: "... והתבואה אינה ראויה לאכילה שהרי היא צריכה טחינה ואסור לטחון ביום טוב, ורבי שמעון אומר אפשר לבשלה כמו שהיא ולאכלה. ואין הלכה כרבי שמעון". אם אכן האיסור לשלוח תבואה משום שהיא חסרה טחינה הרי שטעם זה נכון גם לדגניים נוספים ולא רק ל"חמשת המינים".
בתוספתא (פאה, ליברמן, פ"ב הל' י"ג) נאמר: "ארבע מתנות בכרם, פרט שכחה ופאה ועוללות, שלש בתבואה, לקט שכחה ופאה, שתים באילן, שכחה ופאה וכו'". אם אכן כפי שמשתמע לכאורה מהמשנה בנדרים מיני דגניים אחרים כדוגמת האורז והדוחן אינם נכללים ב"תבואה" מדוע לא יהיו בהם מתנות עניים? בהלכה י"ד (שם) נאמר: "אי זהו לקט זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה, רבי יוסה אומר אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד שנאמר ולקט קצירך לא תלקט". גם האורז והדוחן נקצרים או נתלשים ומדוע אינם נכללים במיני התבואה? במשנה במסכת בבא מציעא (פ"ו מ"ד) אנו לומדים: "השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן חייב. לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית חייב מפני שהקטנית מחלקת". קשה לשער שדישת דגניים אחרים כאורז ודוחן מסוכנת יותר מדישת "חמשת מיני דגן".
קיימות עוד ראיות רבות לכך שה"תבואה" עשוייה לכלול גידולים נוספים ולא אאריך עוד. מסיבה זאת סברתי שיש להגביל את הגדרת ה"תבואה" כ"חמשת מיני דגן" רק לעניין "לשון בני אדם" כאשר הם נודרים ולא להקשרים אחרים. ייתכן וברקע הקשר בין "תבואה" ו"חמשת מיני דגן" עומדים דיני חמץ ומצה ואיסור "חדש". בהצעה זו כיוונתי לדעת המלבי"ם (דברים, פי"ד): "א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא וכו'". בתהלים (קז ל"ז) פירש: "ויושב שם רעבים והם יכוננו שם עיר מושב, וגם יזרעו שם שדות ויטעו כרמים, ונגד מה שנאמר שיזרעו שדות, אמר ויעשו פרי תבואה, שהשדות והכרמים יעשו פרי נגמר לא בוסר וכו'". בביאור המילות כתב: "פרי תבואה, פרי נגמר, ששם תבואה מורה שנגמר הפרי כמ"ש ס' התורה פ' קדושים". בפרשת קדושים כתב: "ואספת את תבואתה. ואמר ויעשו פרי תבואה. היינו פרי נגמרת והוא מעניין הבאה שראוי להביאו הגורן כמו שכתוב כתבואת גרן וכתבואת יקב".
ה"תבואה" במקרא
בספר ויקרא (כה כ') נאמר "וכי תֹמרו מה נאכל בשנה השביעִת הן לא נזרע ולֹא נאסף את תבואתנו". מפרש רש"י: "את תבואתנו - כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהם". פירוש זה מתבקש לאור כך שהפסוק משקף חשש של מחסור במזון בעקבות השביתה בשנת השמיטה מעבודת השדה הכוללת את כל גידולים. אולי גם בפסוק במשלי (יד ד') התבואה כוללת גידולים המשמשים כמזון ולא רק חמשת מיני דגן: ”באין אלפים אבוס בר, ורב תבואות בכֹח שור". מפרש שם רש"י: "באין אלפים אבוס בר - באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית. בר - נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה". ניתן להניח שהשוורים משמשים לעיבוד שדות ומטעים ובלעדיהם האבוס נותר ריק.
למילה "תבואה" משמעות שונה גם כאשר מתווסף לה שם. אנו מוצאים את תופעה זו בדיון בגמרא העוסק בפסוק בדברי הימים ב' (לא ה'): "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרב הביאו". מפרש רש"י: "וכל תבואה שדה - וכל אלו לא מתבואת השדה הם אלא כך מפורש במסכת נדרים בפרק הנודר מן הירק: הנודר מן הירק מותר בדלועים. מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' ואי אמרת דגן כל דמדגן משמע מאי וכפרוץ וגומר אמר אביי לאתויי פירות האילן וירק עד אמר רבא תבואה לחוד ותבואת שדה לחוד". הרד"ק פירש: "וכל תבואת השדה - פירוש שאר האילנות גפן תאנה ורמון שגם מהם מביאים בכורים". המקור לפירוש זה הוא בסוגיה במסכת נדרים (נו ע"א):
"רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה וכו'. אמר רבי יוחנן: הכל מודים, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין. תניא נמי הכי: שוין, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מה' המינין. פשיטא! מהו דתימא תבואה כל מילי משמע, קמשמע לן דלא משמע כל מילי. מתיב רב יוסף: וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל כו'! אמר רבא: תבואה לחוד, תבואת שדה לחוד"(1).
מפרש רש"י: ותבואת השדה לרוב - אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה, תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה".
מקור חד משמעי לכך שמשמעות המונח תבואה עשוייה להשתנות בתוספת שם הוא הפסוק בספר במדבר (יח ל'): "ואמרת אלהם בהרִימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכתבואת יקב". מוצאים אנו שלא רק תוצרת הגורן נקראת תבואה אלא גם פרי הגפן. בדברים (כב ט'): "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". "תבואת הכרם" ו"תבואת היקב" הם שמות נרדפים לפרי הגפן. בויקרא (כג ל"ט) ל"תבואה" משמעות רחבה יותר והיא כוללת גידולים נוספים: "אך בּחמשה עשר יום לחֹדש השביעי באספּכם את תבואת הארץ תחֹגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשוֹן שבתון וביוֹם השּמיני שבתוֹן". התבואה עליה מדובר בפסוק איננה דגן אלא מיני פירות המבשילים בסוף הקיץ ומעניקים לחג הסוכות את השם חג האסיף. משמעות דומה עולה גם מהפסוקים בדברים (יד כ"ב – כ"ג): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכו'". לאור הבנה זאת במשמעות המונח "תבואה" ניתן לפרש את הפסוק בדברי הימים ב' (לב כ"ח) "ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר וכו'" שגם "תירוש ויצהר" נסמכים למילה "תבואת" ולא רק "דגן".
שתי הגישות לפרשנות המילה "תבואה" באות לידי ביטוי באופן בו התפרש הפסוק בתהלים (קז ל"ז): "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה". מפרש הרד"ק "ויזרעו שדות. זרעו שם שדות ונטעו כרמים והצליחו, כי עשו הכרמים והשדות פרי תבואה, ופירושו: פרי וּתְבוּאָה, חסר וי"ו השימוש, והוא כפל הענין במלות שונות". לפירוש זה התבואה מקבילה לפרי. ב"מצודת דוד" נאמר: "ויעשו - השדות והכרמים. פרי תבואה - הכרמים יעשו פרי והשדות תבואה". לפירושו "תבואה" כוללת רק מיני דגן.
(1) פירוש: שנינו במשנה שר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל. אמר ר' יוחנן: הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין ובזה לא נחלקו חכמים על ר' מאיר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אלה הם הקרויים תבואה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי "תבואה" כל מילי [הדברים] משמע, כלומר, כל יבול שמוציאה האדמה, על כן קמשמע לן דלא משמע [השמיע לנו שאין משמעות] הביטוי כל מילי [הדברים]. מתיב [מקשה] רב יוסף: הלא נאמר "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל... וכל תבואת שדה ", וכפי שהסברנו הביטוי "תבואת השדה" בא לרבות את כל הדברים הגדלים בשדה! אמר רבא, צריך לחלק: "תבואה" לחוד, כלומר, סתם תבואה משמעה רק מיני הדגן, "תבואת שדה" לחוד ובכלל זה גם שאר יבולי האדמה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.JPG)
