תפקיד העדים: לברר את האמת או להעיד על הדין המתבקש מן הסיפור?

נחלקו רב יוסף ורבא במקרה של עדות "פלוני רבעני לרצוני"-

רב יוסף סובר: העדות פסולה.

רבא סובר: העדות כשרה, "הוא ואחר מצטרפים להורגו".

מחלוקת זו משקפת תפיסות שונות לגבי מהותה של עדות  ולגבי התפקיד של עדים בית הדין.

 

מהן הסברות מאחורי המחלוקת בין רב יוסף לרבא?

 

נתחיל עם דעת רבא. הסוגייה בדף י' עמוד א מסבירה שרבא סובר "מפלגינן בדיבורא". זאת אומרת שרבא רואה את העדות על הרובע כעדות נפרדת מן העדות על עצמו. לגבי עצמו- אינו נאמן  כי "אין אדם משים את עצמו רשע". לגבי הרובע, בתור עדות נפרדת- נאמן. למה נחשבת עדות על הרובע כעדות בפני עצמה? כי לדעת רבא עדות היא קביעה לגבי מה צריך להיות הדין, מה צריך בית דין לעשות. העדים מספקים את התשתית העובדתית לדין. מוקד עדותם- הדין היוצא מדבריהם. לכן לפי רבא עדות על הרובע לחוד ועל עצמו לחוד, כי כל נידון עומד בדין בפני עצמו.

לעומתו, רב יוסף סובר שיש כאן עדות אחת שלא ניתנת להפרדה. למה? כי עדות היא לספר את הסיפור של מה קרה במציאות. תפקיד העדים לספק את העובדות, ותו לא. אם כן, יש כאן סיפור אחד על הרביעה שכולל את הרובע ואת הנרבע.

לסיכום, המחלוקת היא על מהותה של עדות והתפקיד של עדים בבית הדין: 

לפי רב יוסף - להביא סיפור אמיתי לבית הדין 

או, לפי רבא - להצביע על  הדין המעשי היוצא מן הסיפור.

  

מה הקשר בין נושא זה לבין הנושא שלא אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" במצב של "ממון לזה ונפשות לזה"?