תפקיד בית הדין בדיני ממונות: לברר את האמת או להחליט מה לעשות?

נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה אם מוציא שם רע נידון בשלשה, כדיני ממונות, או בעשרים ושלשה, כדיני נפשות.

עולא מסביר שחולקים ב"חוששין ללעז". מחלוקת זו משקפת תפיסות שונות לגבי מהות התפקיד של בית הדין.

 

מהו הרעיון מאחורי ההסבר של עולא? למה לחשוש? או לא לחשוש? נראה די שרירותי...

 

לפי עולא, רבי מאיר סובר ש"דין" מוגדר לפי ההחלטה המעשית שעומדת על הפרק לפני בית הדין, הדין שצריכים לפסוק. בפועל - הנושא הנידון הוא ממון, תשלום הכתובה לאשה. תפקיד בית הדין הוא לפסוק את הדין המעשי ולמצוא את הדבר הנכון לעשות בתביעה בין שני הצדדים. לכן יש כאן דיני ממונות שנידונים בבית דין של שלשה.

לעומתו, החכמים מבינים שתפקיד של בית הדין הוא לברר את האמת של הסיפור, לרדת למהותו של העניין הנידון. בעל שמוציא שם רע על אשתו שזינתה - המהות של הנושא היא ניאוף. ניאוף הוא עניין מאד חמור שיש לגביו באופן עקרוני עונש מוות. לכן, יש כאן דיני נפשות. במקרה של תביעה שמבוססת על האשמה בניאוף - צריך בית דין של עשרים ושלשה. לפי דברינו, הביטוי "חוששין ללעז" אינו אמירה פסיכולוגית  או הסתברותית. אלא הוא אומר שלוקחים בחשבון את ההשלכות המשפטיות האפשריות של הסיפור.

לסיכום, המחלוקת היא על התפקיד של בית הדין: 

לברר את האמת של הסיפור 

או לפסוק את הדין המעשי.

 

למה רבא חולק על עולא? לפי דעתו, מהו "דין" ומהו התפקיד של בית הדין?