פתיחת ראשי התיבות יו"ט
עולות ראייה ושלמי חגיגה שלא ניתן להקריבם ביום טוב ראשון של חג (סוכות או פסח), כגון שחל בשבת, מקריבים אותם בחול המועד. לחג השבועות יש אחריו שבעה ימי מילואים הנקראים "יום טְבוֹחַ".
בגמרא (חגיגה יז,ב) רצו להביא ראייה שלא תמיד ניתן לקיים יום טבוח, מהברייתא: "מי שלא חג שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג ויו"ט של עצרת – שוב אינו חוגג", ודחו את הראייה באומרם, שאין הכוונה ליו"ט של עצרת אלא ליום טבוח.
הרש"ש (ר' שמואל שטראשון, בחידושיו המצורפים לספר נתיבות עולם) הבין שבברייתא היה כתוב יו"ט – בתחילה רצתה הגמרא לפתוח ר"ת אלו כאילו כתוב "יום טוב", אבל למסקנתה הפתיחה הנכונה היא: "יום טבוח".
וכך ביאר גם את התוספתא המובאת להלן (יח,א): "מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון מפני שיום טוב של עצרת היה". הגמרא תמהה הכיצד באו כל ישראל ביום טוב, ותירצה "שיום טבוח היה". לפי הרש"ש שוב: היה כתוב יו"ט; פתחו בטעות "יום טוב", ותיקנו: "יום טבוח". ומכאן הוא מביא ראייה שגם בימי התנאים נכתבו המשניות והברייתות ולא רק נזכרו בעל-פה.
אבל החלפה בין "יום טוב" ל"יום טבוח" תיתכן לאו דווקא בכתיבה ובפתיחת ר"ת, אלא גם בדיבור ובציטוט בפה. אולי משום כך נפתח הציטוט של התוספתא הנ"ל, שלא כרגיל במילה "והאיתמר", שבדרך כלל משמשת כפתיח לציטוט דברי אמוראים, וכאן לכאורה היה צ"ל: "והתניא", כפי שתיקנו בגליון הש"ס (בכתה"י יש: "ורמינהו"). ולא היא! בכוונה אמרו "איתמר", לומר לך שמדובר באמירה בפה שהוצרכה לתיקון, ולא בכתיבה או בראשי תיבות כפי שסבור היה הרש"ש.
