שילוב של בקיאות ופלפול
הרב דב קדרון
סנהדרין כד ע"א
אמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
רש"י מבאר שריש לקיש היה חריף מאוד, ובעניין זה כתב בעל ספר עלי תמר (מגילה פ"א הלכה י"א) שרבי יוחנן היה מתואר בשם "סיני" בגלל בקיאותו הרבה, וריש לקיש היה "עוקר הרים" בגלל חריפותו. על פי זה מובנת הגמרא במסכת בבא מציעא (פד,א) שלאחר פטירתו של ריש לקיש היה רבי יוחנן עצוב מאוד וניסה רבי אלעזר למלא את מקומו של ריש לקיש, ועל כל דבר שאמר רבי יוחנן היה מביא לו סיוע מברייתא. אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר אתה כמו ריש לקיש? ריש לקיש על כל דבר שאמרתי היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני הייתי מתרץ עשרים וארבעה תירוצים, וממילא הסוגיה הייתה מתבהרת. ואתה אומר לי שיש סיוע לדברי? וכי אני לא יודע שאמרתי דברים נכונים?
השילוב בין הבקיאות לחריפות הוא האופן המושלם ללימוד אמיתי ומעמיק.
כך כתב גם מרן הרב קוק זצ"ל במאמרו: "לשני בתי ישראל" (מאמרי הראיה), ששני בתי ישראל הגדולים: האשכנזים והספרדים, נחלקו באופן כללי לשני הסוגים הללו: הספרדים למדו יותר בבקיאות והאשכנזים יותר בעיון ופלפול. כל אחת משתי השיטות הללו אינה מושלמת בלי השנייה, כי בקיאות בלי פלפול חסרה את ההבנה המעמיקה, ופלפול בלי בקיאות גם הוא חסר את הידיעות הנצרכות להבנת המשמעות של הפלפול בכל העניינים המסתעפים ממנו. הלימוד השלם הוא השילוב שבין הבקיאות לפלפול.