נקיי הדעת אינם נקיים?
הרב דב קדרון
סנהדרין כג ע"א
הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק י), מגדיר את מדת הנקיות, ומסביר שאדם שזכה לה נקי לגמרי מכל רושם של חטא ומדה רעה וכו'. ומוסיף שבלשון הזה אמרו החכמים על השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהא בהם אפילו נדנוד רע (סנהדרין כג,א): נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמים אלא אם כן יודעים מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם, ולא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהם.
בעל הספר עלי תמר (שבת פ"א ה"ג) מקשה עליו שהיה צריך להבחין בין נקיות הנפש לנקיות השכל: המושג "נקיות" הוא נקיות הנפש מכל שמץ של רע, על ידי התבוננות המוח או על ידי הרגשת הלב, אולם המושג "נקיי הדעת" מובנו: שכל זך שרואה באספקלריא מאירה, נקי מכל כיעור ועכירת השכל, ועניינו הוא פקחות והבנה דקה. וכן "נקיי הדעת שבירושלים" עניינו בעלי שכל דק בירושלים, שלא היו חותמים וכו' כדי לא להסתבך בתוצאות בלתי נעימות. כך נאמר גם במדרש (איכה): "נקיי הדעת שבירושלים לא היו הולכין למשתה אלא אם כן היו נקראין ונשנין", כלומר רק אחרי שהזמינו אותם פעמיים הלכו למשתה, שכן בשכלם הזך התבוננו אם הקריאה היא קריאה אמיתית או שמא היא רק קריאת נמוסין. ולפיכך חוש בקרתם לא נתן להם ללכת אלא אם כן היו נקראים פעמיים שעל ידי כך נוכחו שקריאת ההזמנה היא קריאה בנפש חפצה אמיתית.
אך באמת נראה שהגדרה זו מתאימה גם לכוונתו של בעל מסילת ישרים, כי מי שיש בו את מידת הנקיות צריך בוודאי שכל זך שיהיה נקי מכל עכירות, כדי שיוכל לנקות את עצמו מכל רושם של חטא או מידה רעה, ונמצא שהמושג "נקיות" כולל גם "נקיות הדעת" וגם נקיות במידות, במחשבות, בדיבורים ובמעשים.
