מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם מותר לשונא לבקר את יריבו כשחולה או לנחמו בעת אבלו

הרב צבי שפיץ

סנהדרין יט ע"א

שאלה:
ראובן שונא את שמעון מחמת ריב קשה שנוצר ביניהם, וכעת שמעון נחלה ומרותק למיטתו, האם מן הראוי שראובן יבוא לבקרו בחוליו. ומה הדין כשיושב שמעון שבעה על אחד מקרוביו האם מן הראוי שיבוא ראובן לנחמו באבלו, או עדיף שישאר בביתו? [כמובן שהשאלה הינה, כאשר ראובן נשאר עדיין בשנאתו לשמעון, ואינו בא כעת להתפייס עם שמעון].
כמו כן יש לדעת אם שמעון נפטר, האם ראוי שראובן ילך להלוויתו כדי לכבד את הנפטר?

תשובה:
א. לגבי הליכה ללווית שמעון – מותר לראובן לכתחילה ללכת לשם ולכבד את הנפטר. אולם מהראוי שלא ישא את מיטתו, כל זמן שלא יבקש ממנו תחילה מחילה ליד המיטה, וכן יאמר שם בפיו שמוחל לנפטר. ויכול לעשות זאת באמירה בינו לבין עצמו ליד מיטת הנפטר, מבלי שאחרים ישמעו זאת.
ב. לגבי ניחום שמעון על אבילותו – אין לראובן לבוא לנחמו. כדי שלא יגרם לשמעון מחמתו צער נוסף. בכך שיחשוב שראובן בא לנחמו, בגלל שמחתו על אבילותו.
ג. לגבי ביקור חולים, נחלקו שו"ת המהרי"ל שהתיר לבקרו, והרמ"א והגר"א שאסרו לבקרו. לפיכך מחמת הספק מה יגרום לחולה יותר צער – ינהג בשב ואל תעשה, וישאר בביתו כהכרעת הרמ"א.
ד. הגדר של שונא – תלוי בכל מקרה לגופו. וכמדומה שההכרעה היא, שאם ראובן ושמעון רבו על דבר מסוים, ועדיין קיימים ביניהם חילוקי דעות בנידון זה, אבל הם ממשיכים לומר שלום אחד לשני, במקרה כזה – אין הם נחשבים שונאים או אויבים, ולכן מותר לראובן לבקר את שמעון בחוליו, ולנחמו באבילותו.
אולם אם שוררת ביניהם איבה, שמחמתה ניתקו כל קשר ואמירת שלום אחד לשני. וכל שכן אם הם גם מדברים סרה אחד על השני, במקרה זה – הם נחשבים שונאים, שעליהם התייחסנו בתשובה בסעיפים א-ג. [נוסיף עוד, שאין הבדל בכל האמור, אם ראובן ושמעון הינם קרובי משפחה או שאינם קרובים].

מקורות:
המקור שאין לנחם שונא
כתוב בגמ' בסנהדרין (יט.) שאם הכהן גדול יושב שבעה באבילותו, לא יבוא לנחמו הכהן שנקרא "משוח שעבר". דהיינו, אם קרה פסול זמני לכהן גדול, ולכן מינו תחתיו באופן זמני כהן אחר שנמשח ככהן גדול, לאחר שעבר הפסול שהיה לכהן הגדול הראשון, מחזירים אותו לכהונה הגדולה שכיהן בה בעבר, וממילא הכהן השני שנמשח במקומו מפסיק לכהן בכהונה גדולה. ואם כעת כשיושב הכהן הראשון באבילותו, יבוא לנחמו הכהן השני שנקרא "משוח שעבר", יחשוב הכהן האבל, שהשני שירד מחמתו מכהונתו בא לנחמו, כשמח לאיד על אבילותו. נמצא שלא רק שהאבל לא יתנחם מהכהן השני, אלא עוד יתווסף לו צער נוסף מחמתו.
דימוי הרמ"א ביקור חולים לניחום אבלים
והנה מחמת הגמ' הזאת, הכריע הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' שלה, א) ועל השו"ע (שם סעיף ב), שאין לשונא לבקר את שונאו כשחלה, ולא לנחמו באבילותו. וטעם האיסור בשני המקרים הינו שווה, כדי שלא יחשוב האבל או החולה שיריבו שמח לאידו, ויגרם לו ע"י כך צער נוסף. וע"ש בביאור הגר"א (ס"ק ה) שמשמע שהסכים עם הרמ"א ללמוד מהגמ' בסנהדרין, גם את האיסור לבקר את שונאו כשחולה, למרות שהגמ' שם דנה רק לגבי ניחום אבלים.
דעת המהרי"ל וראיותיו
אמנם בשו"ת מהרי"ל (סי' קצז) שהובא ג"כ בדרכי משה, וברמ"א שם, נשאל לגבי ביקור חולים ע"י השונא – והתיר זאת לכתחילה. והנה ביחס לראייתו מהגמ' במועד קטן (יז.), השיב שם בדרכי משה וע"ש. אולם בתשובה שם מביא המהרי"ל שתי טענות נוספות שמחמתן התיר לבקר את שונאו החולה, ואליהן הרמ"א לא מתייחס. ומצד שני, אין בתשובה שם כל התייחסות לראיית הרמ"א מהגמ' בסנהדרין (יט.). לפיכך ננסה בס"ד לבאר את השיטות, וכיצד ראוי לנהוג למעשה.
המהרי"ל בתשובתו הביא שתי טענות וראיות עיקריות לנמק, איזה תועלת יש לחולה כששונאו בא לבקרו בחוליו. טענה ראשונה, שמבואר בגמ' בנדרים (מ.) שרבא אמר, שכשהוא חולה, הוא מעוניין לכתחילה שמהיום השני למחלתו יפרסמו זאת ברבים, כדי שאוהביו יתפללו לרפואתו. ואילו שונאיו ישמחו לאידו. ומחמת שמחת שונאיו, יתקיים בו הפסוק במשלי (כד, יז-יח) "בנפול אויבך – אל תשמח וכו'... פן יראה ה' – והשיב מעליו אפו". נמצא שאדרבה שמחת שונאיו על מחלתו – זה מה שיגרום לו שהקב"ה ירפאהו. ולכן טוען המהרי"ל שאדרבה - החולה מעוניין בשמחת שונאו לאידו, ומעוניין שיבוא לבקרו – כדי שיתרפא ממחלתו.
סיבה נוספת אומר המהרי"ל, ע"פ הגמ' בנדרים (לט:) שהמבקר את החולה – לוקח ממנו אחד מששים ממחלתו. ולזה יש לחולה תועלת גם אם שונאו יבוא לבקרו, כדי שיקח אחד מששים ממחלתו.
החילוק בין ביקור חולים לניחום אבלים
והנה שתי הסיבות שציין המהרי"ל לתועלת בביקור השונא, שייכות רק לגבי ביקור חולים שמחמתן תחלש או תחלוף מחלת החולה. אולם לגבי ניחום אבלים, שם המנחם הרי לא יכול לשנות את המציאות הקיימת, שהיא - פטירת הנפטר, וכן את צערו של שונאו האבל על איבוד קרובו. ומצד שני הרי מבואר בגמ' בסנהדרין (יט.) שביקורו של השונא יוסיף צער נוסף לאבל, א"כ בנידון זה נלע"ד שגם המהרי"ל יסכים עם הרמ"א – שאין לשונא לנחם את שונאו כשיושב באבילותו. נמצא שלדעת המהרי"ל, אין מהגמ' בסנהדרין שדנה לגבי ניחום אבלים, כל ראיה לביקור חולים אצל שונא.
ההיתר לבוא להלווית השונא כשנפטר
אמנם אם שונאו נפטר, כעת הרי לא מתווסף צער נוסף למת אם חבירו ששונא אותו ילוה אותו לאחר מיתתו, כדי לחלוק לו כבוד, והרי נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שמג – שרמ) שכולם חייבים בהלווית המת. לכן גם לרמ"א – אין שום מניעה ללוות את השונא. וכן פסק הב"ח (יו"ד סס"י שלה) והביאו הש"ך שם (ס"ק ב) להלכה. אמנם ראוי שהשונא לא ישא בידיו את מיטת הנפטר, אא"כ הוא יבקש ממנו בתחילה מחילה ליד המיטה, וכן יאמר בפיו שגם הוא מוחל לנפטר. ויכול לעשות זאת ע"י אמירה שקטה ליד מיטת הנפטר מבלי שאנשים אחרים ישמעו זאת.
ישוב הרמ"א את ראיות המהרי"ל
ולתרץ את הרמ"א מראיות המהרי"ל נראה, שבנידון של רבא בנדרים (מ.) שאמר לפרסם ברבים את מחלתו, כדי שע"י שמחת שונאיו לאידו, הקב"ה יסיר ממנו את מחלתו. הנה שם בגמ' מדובר שהשונאים של רבא נמצאים בביתם או במקום עבודתם ולא באים לביתו כדי לצערו, לפיכך במציאות הזאת טוען רבא, שמצד אחד אני מרוויח את שמחת שונאי למחלתי, שזה יגרום שהקב"ה שיודע משמחתם - מכך יסיר ממני את מחלתי. ומצד שני מכיון שהם לא באים לבקרני אלא שמחים בביתם, לא נגרם לי צער משמחתם, כי אינני רואה זאת.
וכן ביחס לטענתו השניה של המהרי"ל, שהביקור בביתו יקח ממנו אחד מששים ממחלתו. הרי מבואר שם בגמ', שמציאות זאת קיימת רק אם המבקר הינו בן גילו של החולה. ופירשו שם הרא"ש, והר"ן שהכוונה היא – ששניהם נולדו באותו מזל. והרי בדרך כלל בני אותו מזל – הם אוהבים אחד את השני, בגלל תכונות נפשם שדומות, ואינם שונאים. וכמו כן רוב בני אדם אינם נולדים באותו זמן ומזל, כך שזה מיעוט קטן ביותר של אנשים, לעומת הצער הגדול והודאי שיגרם לחולה אם יבוא שונאו לבקרו, שבכך יגרום לו לחשוב שבא לבקרו בגלל שמחתו לאידו. ובמקרים רבים הצער הנוסף שנגרם לחולה – עוד יחמיר את מחלת החולה. לפיכך אין דוחים צער ודאי לחולה, מחמת ספק רחוק שאולי ירוויח החולה משהו מביקורו של שונאו.
מסקנת התשובה
לאור האמור התבאר, שכל שיטה יכולה להשיב על ראיות החולקים. ומאחר ולמעשה יש לנו חשש שביקור השונא יגרום לחולה צער רב, ויש בכך איסור תורה של אונאת דברים שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רכח). וכן ישנו חשש סביר, שצער החולה יגרום בביקורו להחמרת מחלת שונאו. לפיכך אם השונא אינו בא כדי להשלים עם שונאו, אלא נשאר עדיין בשנאתו – עליו לנהוג כלשון הרמ"א בדרכי משה – שב ואל תעשה עדיף, שהסכים עמו שם גם הגר"א.
מי נקרא שונא
כתב הב"ח (ביו"ד סס"ה שלה), והובא גם בש"ך (ס"ק ב) שהמושג - "שונא" אינו דבר מוחלט, אלא תלוי בכל מקרה לגופו. ונראה להסביר את זה לפי המציאות השכיחה בזמן הזה. שאם שני אנשים חלוקים ביניהם בנידון מסויים, ואפילו אם כל אחד כועס על חבירו על העוול שלדעתו נעשה לו, אבל עדיין אומרים שלום אחד לשני, וכל שכן שמאחלים מזל טוב אחד לשני כשישנה שמחה אצל רעהו – ודאי שאין הם בגדר שונאים, למרות המשקעים שקיימים עדיין ביניהם.
אולם אם הם לא מדברים ביניהם כלל, ואפילו לא אומרים שלום וכו', במקרה הזה – הם נחשבים שונאים שכלפם הכריע הרמ"א, שאחד לא יבקר את השני בעת מחלתו, ולא ינחמו בעת אבילותו, עד שתשרה עליהם רוח טהרה ויעשו שלום ביניהם ויקויים בם דברי חז"ל: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה – אלא השלום.