אני ארבה ולא אסור
סנהדרין כא ע"ב
"ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו".
קשה, כמי סבר שלמה, כרבי יהודה או כרבי שמעון? הרי בעמוד הקודם אמרה המשנה:
"לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים - דאפילו כאביגיל".
לרבי שמעון אסור להרבות נשים גם אם לא יסור לבבו, שהרי אסור אפילו בכשרות כאביגיל שדוקא מונעות אותו מלחטוא, לכן אין מקום לטענת שלמה אני ארבה ולא אסור, ולכן לכאורה סבר כרבי יהודה.
מצד שני נשא שלמה את בת פרעה שהיתה מצרית ראשונה, מכאן שסבר כרבי שמעון הסובר "בנים - ולא בנות" (בספרי וביבמות דף עז ע"ב). וכתב המלבי"ם (דברים כג, ט) שגם בזה רבי שמעון לשיטתו דדריש בכל מקום טעמא דקרא.
אלא שלא נכון לפרש את רבי שמעון שיש שני איסורים נפרדים: א) לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים ב) וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ. אלא שגם בזה דורש רבי לשמעון טעמא דקרא, והסיפא ולא יסור היא גם הטעם לרישא לא ירבה. כיצד, התכלית היא וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, לכן מצד אחד ודאי שאסור גם באחת שמסירה את לבבו. מצד שני גם אסר הכתוב בפירוש ריבוי נשים, והטעם כמפורש בקרא שדרכן להסיר את לבבו. והיות שכבר נאסרה אחת, מה מרבה הכתוב? על כרחך שגזרה תורה גם במקום שכמדומה לו שלא יסור.
