"בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין:
הוא אמר: (דברים לב, ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ {כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט}.
ואשתו אמרה: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל {צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא}.
בתו אמרה: (ירמיהו לב, יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי {בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו}.
אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין!".
דברי רבי חנינא בן תרדיון ואשתו נסובו על צידוק הדין הכללי. ואילו דברי הבת היתה להם משמעות מיוחדת עבורה. כי כשם שדרשות רבות בגמרא עיקר דיוקן דוקא מהמשך המקרא שאינו כתוב לפנינו מטעם קיצור הסופרים שרק ציינו וכו' או וגו', כך עיקר צידוק דינה של הבת היה מסוף הפסוק - לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. היא הצדיקה עליה את הדין, שעונש מכוער זה בא לה משום שדקדקה בפסיעותיה בחוסר צניעות, לעיני גדולי רומי שכל מבטם זימה.
וצריך ביאור, אמנם דבר נאה הוא שנזדמנו להן שלש מקראות מתאימות, אך מניין ראיה על גדלות צידקותם?
אלא שאמרו במסכת שבת דף קנג ע"א:
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו".
כלומר שהדברים הנאמרים בשעת הדין מכוונים משמיא.
לעומת שיבחם של בני משפחה זו שהוכר בשעת עונשם, ידעו הם גם לגנות בשעה שנצרכה לכך.
אמרו במסכת שמחות פרק יב הלכה יג:
"ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים, נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו,
וקרא עליו אביו המקרא הזה, ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, וחזר לתחילת המקרא.
ואמו קראה עליו המקרא הזה, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו.
ואחותו קראה עליו המקרא הזה, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ".
אותו בן ואח נהרג תוך כדי רשעתו, ונתנוולה נבלתו ג' ימים. רצו העם להספידו משום כבוד קרוביו.
אך משפחתו הודו על האמת וגינוהו, ומהספדו ניכר היה שאינו בן העולם הבא, כי הרשעים הגמורים כל עונשם רק גנאי יש בו.
ואילו הצדיקים כל עונשם הוא כפרת דקדוקי עבירה דקים כחוט השערה, לקראת מתן שכרם משולם לעולם הבא.
