רמז לעדים זוממים שלוקים
הרב ישי ויצמן
"צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
סנהדרין י ע"א
מה המקור לעונש מלקות של עדים זוממים?
בירושלמי בתחילת מסכת מכות אומרים שעונש מלקות של עד זומם הוא משום שעבר על מצות לא תעשה: "לֹא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר".
בבבלי מקשים על זה: הרי יש כלל ידוע, בשני התלמודים, שלא נענשים במלקות על עבירה שאין בה מעשה! והרי העדים רק דיברו, וזה לא נחשב מעשה.
לכן אומרים בבבלי, שיש רמז בתורה שהם לוקים, אע"פ שאין כאן מעשה. בבבלי הכתוב "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" מדבר על עדים זוממים, שהם לוקים.
מה יענו בתלמוד הירושלמי על קושיית הבבלי? הרי לכאורה אכן אין כאן מעשה!
בירושלמי מבינים שעדות שקר נחשב דבר שיש בו מעשה. זה לא רק דיבור. מדוע? בשני התלמודים מסכימים, שיש דיבור שנידון כמעשה. למשל, מי שאומר שהוא ממיר קדושת בהמת קרבן בבהמה אחרת, לוקה, ואפילו שעשה זאת ע"י דיבור, כיון שדיבורו שינה את הבהמה מחולין לקדשים, זה נחשב מעשה. זאת אומרת, שכאשר ע"י הדיבור חלה חלות חדשה, זה נחשב מעשה.
לפי הבבלי פסק הדין להעניש את הנידון, לא מיוחס לעדים, אלא לדיינים שקיבלו את דבריהם ופסקו על פיהם ומוציאים את הפסק מן הכח אל הפועל. לפי הירושלמי פסק הדין מיוחס לעדים. דיבורם יצר מציאות.
נסכם את המחלוקת: לפי הבבלי דיבור העדים לא נחשב שהוא עושה את חיוב העונש. אלא פסק הדין של הדיינים. לעומת זאת לפי הירושלמי, דיבור העדים הוא יצר את חיוב העונש.
שיטת הירושלמי קשורה למהותה של א"י. הרב קוק זצ"ל אומר (שמונה קבצים ו ריא): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור" (כדאי לעיין שם בכל הפיסקה..).
ערכו של הדיבור, מתגלה בארץ ישראל. בא"י מבינים שדיבור העדים אינו רק מספר לפני הדיינים את מה שהיה, אלא הוא יוצר מציאות של חיוב.
