ערבות

נושא:
"מנין לערב דמשתעבד?"
התשובות השונות בסוגייתנו מבטאות מחלוקת בהבנת מהותה של מחויבותו של הערב, ואולי בהבנת שעבוד ומחויבות בכלל.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות העומדות מאחורי מחלוקת האמוראים "מנין..."?

הסבר בדרך תג"ל:
נתמקד בשתי תשובות, הראשונה והאחרונה.
רב הונא אומר שלומדים ערבות מיהודה ומן האחרית שלקח על עצמו כלפי יעקב אבינו להשיב את בנימין.
רב אשי מסביר: "בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה."
נתחיל עם רב אשי. הוא אומר שאדם השתעבד כאשר קיבל משהו. הלוה משתעבד למלוה בתמורה לכך שמקבל כסף מן המלוה. באופן דומה, ערב משתעבד למלוה כי מקבל ממנו הנאה. ההנאה היא בכך שהמלוה "מפרגן" לערב ומחשיב אותו כאדם נאמן. הרי המלוה הלוה כסף בגלל ההבטחה של הערב."על אמונתו הלוהו"(משנה קעה:)
יחד עם זה, קצת קשה להבין זאת, כי סוף סוף לא קיבל הערב שום דבר מוחשי.
לעומתו, רב הונא לומד מיהודה.
יהודה מציע את עצמו, את אישיותו, את מהימנותו, את integrity שלו, את המילה שלו. יש כאן משהו "מוסרי", בין-אישי.
זה מקביל לגישה שאומרת ששעבוד על הלוה הוא לא רק בגלל שהוא קיבל כסף מן המלוה, אלא בגלל "עבד לוה לאיש מלוה". יש מחויבות "מוסרית" של הלוה, המוטב, למלוה שהטיב עמו.
גם ערב קיבל על עצמו אחריות "מוסרית" ו"בין-אישית" כלפי המלוה.

מה אתה חושב?
מהי "נפקא מינה למעשה" בין שתי התשובות? איזה מהן עשויה להרחיב את אחריותו של הערב, ואיזה נוטה לצמצם את אחריותו?