אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?!
הרב ישי ויצמן
"צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
סנהדרין ב ע"א-ע"ב
המסכת פותחת בהלכה "דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה". ובגמרא מיד תמהים "אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?!". בגמרא מסבירים את ההלכה של דיני ממונות בשלושה אופנים.
רבא מסביר: "תרתי קתני: דיני ממונות בשלושה הדיוטות, גזילות וחבלות בשלושה מומחים".
גם בירושלמי דנים בכך. נביא את סוגיית הירושלמי בעניין, נפרש אותה ונדון במשמעותה.
שואלים: "לא הן גזילות הן חבלות?" פירוש: וכי דיני ממונות לא כוללים גם גזילות וחבלות?
ועונים: "אשכח תני: רבי שמעון בן יוחי: 'ואלה המשפטים' - אתא מימר לך כפשוטה דקרייא." פירוש: רשב"י אומר שיש להבין את הכתוב כפשוטו, שדיני המשפטים הם באחריות בעלי הדינים, כפשט הכתוב "אשר תשים לפניהם" (בירושלמי בעבודה זרה רשב"י דורש כתוב זה באופן נוסף, לא ע"פ הפשט). בדינים אלו הדיין לא דן מכח הפעלת שלטון וסמכות, אלא מכח קבלת הדיין.
ומביאים דוגמא לכך: "ותייא כרבי יוסי בר חלפתא - רבי יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי - באו שני אנשים לדין לפניו, אמרו ליה: על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון: אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים, מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון? - מקבלים עליכם מה שאני אומר לכם?
זאת אומרת שדיני ממונות כגון הודאות והלוואות, שאינם דינים פליליים, דנים אותם ע"י קבלת הדיין, ולא מכח סמכות דין תורה.
בירושלמי מביאים מיד מעשה הפוך שהיה עם רבי עקיבא: "רבי עקיבא כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה, הוה אמר ליה: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' - ולא לפני עקיבא בן יוסף."
זאת אומרת שרבי עקיבא היה אומר לבעלי הדין בדיוק הפוך ממה שאמר להם תלמידו רבי יוסי.
ההסבר לכך מובא מיד: "תני: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות, ובימי רשב"י ניטלו דיני ממונות. אמר רשב"י: בריך רחמנא, דלינא חכים מידון."
זאת אומרת שבימי תלמידי רבי עקיבא (רשב"י ורבי יוסי) חלה תמורה בתוקפם של דיני ממונות. הדרשה של רשב"י המובאת לעיל באה בעקבות התמורה שחלה בזמנו בכחם של הדיינים לדון דיני ממונות. אבל רשב"ל לא מיצר על כך, אלא להיפך, הוא מברך את ה' כי באמת ירדה חכמת החכמים ואין חכמתם כמו דורות הראשונים, שהיו דנים מכח דין תורה, כמו שראינו אצל רבי עקיבא.
לסיכום, בירושלמי מסבירים שדיני ממונות בשלושה זה רוב דיני ממונות הרגילים, שאינם באים ע"י חבלת נזק בגוף או ממון, אלא ויכוחים ממוניים שבין אנשים. המשנה מלמדת שיש דיני ממונות שיש בהם הקלות בהלכה, ועליהם נאמר "דיני ממונות בשלושה". וגזילות וחבלות הם דינים פליליים שהם באחריות בתי הדין, להנהיג סדר ושלטון. השורש להבדל הזה המחלק את דיני ממונות לשני סוגים, הוא תמורה שחלה בעולם, עם ירידת הדורות. סמכות בית הדין התצמצמה מאוד בימי רשב"י, וכבר לא היתה להם את הסמכות לדון דין תורה, כמו שהיה אצל רבי עקיבא.
נמצא שיש הבדל בין התלמודים בהסברת ההקלה בדיני ממונות. בבבלי זה משום שלא תנעול דלת בפני לווין. ובירושלמי זה מפני תמורות הזמן, שניטלו דיני ממונות מישראל.
ויש הבדל בין התלמודים ביחס בין קולא זו למה שכתוב בתורה. בבבלי אומרים שאע"פ שמהתורה צריך שלושה, חז"ל הקלו מפני התקנה.
בירושלמי אומרים שכאשר חז"ל הבינו שצריך לעשות שינוי בדיני ממונות, הם חיפשו בדברי הכתוב אסמכתא לכך. כך היא דרכה של תורת א"י, שכל הלכה שמתחדשת מתוך צורך המציאות, חז"ל פונים אל הכתוב ומחפשים בו מקור והסכמה לדבריהם. ולכן רשב"י דרש את הכתוב "המשפטים אשר תשים לפניהם", שהאחריות היא על בעלי הדין.
בשיטתו של הירושלמי יש חיבור בין מאורעות הזמן המתחדשים בכל דור, לבין דרישת הכתוב המאיר ומחזק את החדשות. בדרך לימוד זו יש ייחוד קודשא בריך הוא (בבחינת תורה שבכתב) עם שכינתיה (בבחינת תורה שבעל פה). ונסיים במשפט של הרב קוק זצ"ל: "והסכמת המאורעות, עם כח בית דין ודרישת המקרא יחד, אינם דברים שמזדמנים במקרה, כי אם הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמתת תורה שבעל פה".
