אלא מה שעיניו רואות
הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
סנהדרין ו ע"ב
בתלמוד הבבלי מובא: "ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר 'א-להים נצב בעדת אל', וכן ביהושפט הוא אומר 'ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה''! שמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה?! תלמוד לומר 'עמכם בדבר משפט' - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות."
בבבלי הדיין צריך לדעת, שהוא עוסק בדין לפני ה', כדי לפסוק ע"פ דבר ה'. אבל מיד עולה השאלה: "מה לי בצער הזה?!" רש"י: "שאם אטעה איענש". מכאן נולד הביטוי: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". רש"י: "אין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין. אלא לפי מה שעיניו רואות – לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו, ושוב לא יענש."
לסיכום הבבלי, באמת אין לצפות מהדיין לא לטעות כלל, כי מי בא בסוד ה', אבל, אם יעשה בישרות מה שמוטל עליו, אף אם יטעה לא יענש.
בירושלמי כתוב אחרת: "וכן יהושפט אומר לשופטים 'ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ' - וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו? אלא אמר הקב"ה: [אני אמרתי שיהיה] לראובן מאה דינר ולשמעון ולא כלום, ואת נוטלן מזה ונותנן לזה?! - עלי לשלם לו [= לבעל הדין] וליפרע מאותו האיש [= מהדיין]."
בירושלמי אומרים, שהדיין צריך לממש את דבר ה', איזה ממון צריך להיות ביד כל אחד. בירושלמי לא נבהלים מכך, אלא דורשים מהדיין להופיע את הסדר הא-לוקי בעולם.
נמצא אפוא, שהביטוי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", הוא ביטוי שנולד מתוך הפער הקיים בין עליונים לתחתונים. בבבלי הדיין נדרש לדון כראות עיניו ע"פ התורה, ואפילו שבאמת יש פער וחוסר חיבור בינו לשמים, לא יענש.
אבל בירושלמי אומרים שהדיין מופיע את דבר ה'.
הרב קוק זצ"ל מסביר (אורות התורה א), שבארץ ישראל יש חיבור בין שמים לארץ, בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ. אבל "בגלות נפרדו התאומים". כשיש גלות, יש באמת מרחק וסוג של נתק בין שמים לארץ, בין הקב"ה לעם ישראל. רק אויר ארץ ישראל מחכים, ומסוגל לחבר בין דבר ה' לראות עיני הדיינים וחכמי ישראל.
