הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי
סנהדרין ו ע"ב
השמיעה כחלק מההליך המשפטי
בתלמוד הבבלי ( סנהדרין ו ב) נאמר:
"רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. שנאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שנתגלע הריב - אתה יכול לנטשו, משנתגלע הריב - אי אתה יכול לנטשו".
מבואר לפי התלמוד הבבלי שדיין לא יכול לחזור בו בגלל פחד רק מתי שיודע להיכן הדין נוטה.
לעומת זאת בתלמוד ירושלמי ( סנהדרין א א) נאמר:
"ר' יהודה בן לקיש אמר שנים שבאו אל הדיין אחד רך ואחד חזק עד שלא שמע דבריהן רשאי לומר להן איני נזקק לכם שמא יתחייב החזק ויהא החזק אויבו מששמע דיבריהן אין רשאי לומר להן איני נזקק לכם שנאמר ולא תגורו מפני איש".
מבואר שלפי הירושלמי ברגע שהדיין שומע את הצדדים הדבר נחשב כחלק מהדין וזאת בניגוד לבבלי שהשמיעה היא רק הכשר לפסיקה.
ישנה הלכה חשובה שמקורה בירושלמי (סנהדרין פרק ג הלכה ח):
"אמר רבי סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת".
מכאן נלמדת חשיבות השמיעה. דיין מחויב לחזור על דברי שני הצדדים כדי לוודא שאכן שמע היטב.
ולא לחינם דווקא בארץ ישראל הרב הנזיר דיבר על ההיגיון השמעי.
