מדוע אם למקרא ולא אב?
הרב דב קדרון
סנהדרין ד ע"א
בגמרא מובאת מחלוקת התנאים מהו העיקר כאשר יש מילה בתורה שנכתבת באופן אחד ונקראת באופן אחר, האם "יש אם למקרא" או "יש אם למסורת".
הרי"ף (בשו"ת סימן א) נשאל מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב. ואמרו בנין אב: "זה בנה אב" ולא אמרו אם. ואמרו "בת קול" ולא אמרו בן קול.
והשיב שלא שמע בזה כלום, ויש לומר שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר משתמשים בלשון זכר: אב, כגון "בנין אב". וכאשר מדובר על מקור שלא לומדים ממנו לדברים אחרים הוא נקרא בלשון נקבה, כגון "יש אם למקרא" שאינו עניין ללמד על דברים אחרים, אלא להודיע על מה סומכים, על הקריאה או על המסורת, והקריאה היא לשון נקבה.
תשובת הרי"ף נאמרה על פי הסברה והתורה הנגלית, אולם בעל ספר מרגליות הים מפנה לפירושו של רבינו בחיי שכתב: "דע כי ארבע מדרגות הן בנבואה: בת קול ואורים ותומים וכו', ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב וכן מבנין אב ושני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורה ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירא, וחכמי האמת כו' קבלו כן מן הנביאים עד משה בסיני".
