לחוש ביאת מקדש / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

סנהדרין עה ע"א

דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה.

מהי העצה והתבונה שניתן לתת למי שמבקש לעלות במעלות עבודת ה'? מהו הסוד שמאפשר להכנס בעדת יראים, וחזות בנועם ה'?

תשובה נפלאה ויוצאת דופן לשאלות אלו עונה רבי שמעון שלמה מבענדער (אור השמש, בלק, ד"ה "והמה בוכים"), על בסיס דברי הגמרא הללו.

שכן, דברי רבי יצחק, על פניהם, נראים תמוהים. מדוע שטעם ביאה ינתן דווקא לעוברי עבירה, מדוע שיהיה חוטא נשכר? ומה הקשר בין טעם ביאה לחורבן בית המקדש? איך בדיוק קשורים שני דברים אלו אחד לשני?

לכן, עונה הרבי מבענדער, צריך להבין את משמעות המילים "טעם ביאה", בהקשר של ביאת המקדש, שכן ללא כן, אין לכאורה קשר לחורבן בית המקדש. ובהקשר זה, ביאת המקדש הייתה מחולקת לכמה רמות: הייתה ביאת מקדש לעזרת הנשים, אולם נעלית מזו הייתה ביאת המקדש לעזרת ישראל, והייתה ביאה נעלית משני אלו שהיא ביאת המקדש לתוך הקודש, אולם הנעלית ביותר הייתה ביאתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים לתוך קודש הקודשים.

אלא שמיום שנחרב בית המקדש, שוב לא יכולה להיות ביאת המקדש בפועל ממש, וכאן כל עובד ה' שואל את עצמו: הרי בימי קדם, כאשר ביקשו עובדי ה' לחוש טעם קרבת אלוקים, הם היו מגיעים לבית המקדש, עולים במעלות הקדושה, צופים בעבודת הקודש של הכהנים, וזוכים לחוש קרבת אלוקים, אולם היום אין לנו את כל אלו, ואם כן, כיצד אוכל אני, עובד ה' בזמן שבית המקדש חרב ושומם לחוש את קרבת האלוקים?

על כך עונה רבי יצחק: טעם ביאת המקדש ניתן לעוברי העבירה. היינו, אותם אלו שכל חייהם מחזיקים עצמם כמי שאינם ראויים, ולא בעלי דרגה, דווקא אלו הם מי שזוכים לחזות בנועם ה', דווקא אלו הם מי שזוכים לקרבת אלוקים האמיתית.

שכן דווקא מתוך תחושת השפלות, וההסתכלות כאילו אני אינני ראוי משום שמעשיי עדיין לא מתוקנים מספיק, דווקא מתוך מקום זה זוכה אותו "בעל עבירה" כביכול, לחוש מהי ביאת מקדש, לחוש רוממות רוח בעובדה שהוא יכול להתפלל למרות הכל, ללמוד תורה למרות הכל, לזכות להיות יהודי למרות הכל.

כך שאם אנחנו מבקשים לחוש מהי ביאת מקדש, עלינו לראות את עצמנו לא ראויים לכל הטוב האלוקי שניתן לנו, ורק אז נוכל באמת לחוש כיצד חשו מי שהיו מגיעים לחזות בנועם ה' בבית מקדשו.