לצאת מהשבי / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
סנהדרין כו ע"ב
הפלא עצה הגדיל תושיה. אמר רבי חנן: למה נקרא שמה תושיה - מפני שהיא מתשת כחו של אדם.
איך אפשר לעמוד איתן מול תאוות הגוף, הרי התאוות הללו קשורות בעצם הקיום שלנו, אז מה יכול לתת לנו את הכח לעמוד מולן, להתגבר ולשים את כוחנו ברוח?
תשובה מיוחדת עונה על שאלה זו רבי דוד שלמה אייבשיץ (ערבי נחל, פרשת חקת, ד"ה בהפטרה), כאשר הוא משתמש בדברי הגמרא הללו, ומחברם עם רעיונות קבליים עמוקים.
את תשובתו הוא פותח במשל לאדם שנשבה לאומה אחרת. שם בשבי הוא מרגיש שלא במקומו הרגיל ועצם זה יש בכוחו לשבר את רוחו של האדם, מעבר לקשיים הפיזיים שמתלווים לשבי. אבל אז הוא פתאום שומע קולות מוכרים, שפת אומתו שלו מתחילה להתנגן באיזור שבו הוא נמצא שבוי, והוא קולט שחיילים מצבא האומה שלו באו לנסות ולשחרר אותו. באותם רגעים הוא מתמלא בכוחות לא לו כדי לצאת מהשבי, כי הוא קולט שבכוחו שלו ובכוחות החיילים הנמצאים לידו הם יוכלו כנגד השובים.
משל זה הוא המשל לאותם ניצוצות של קדושה שנמצאים בכל העולם החומרי. כל דבר חומרי מכיל ניצוצות של אלוקות. העניין הוא שניצוצות אלו מדוכאים תחת ידי השבי החומרי, הם חסרי יכולת וכח להתגבר על החומר העוטף אותם, ומתוקף כך הם נעלמים ונטמעים בתוך העולם הפיזי שמקיף אותם.
לצורך כך, נתן הקב"ה נשמה בתוך הגוף החומרי של האדם, שהיא "גייס אלוקי" בתוך שטח האויב החומרי, והגייס הזה עושה ככל יכולתו בכדי לשחרר מהשבי את הניצוצות, אולם הגייס האלוקי הזה לא יוכל כנגד החומר, אם לא הסיוע האוירי שמצטרף לגבות אותו, והסיוע הזה הוא התורה הקדושה.
לכן, מסביר הערבי נחל, התורה מכונה בשם "תושיה", מכיוון שהיא מעניקה רוח גבית ועוז לכל ניצוצות הקדושה השבויים, שכאשר הם שומעים את קולה המתוק, הם מתמלאים בכוחות לא להם להתאמץ לצאת מתוך שבי החומר הקשה, ומתישה את כח הגוף המונע מניצוצות הקדושה לצאת.
כאשר ניצוצות הקדושה עושים יד אחת עם הנשמה הקדושה, והאדם מצרף לזה את לימוד התורה הקדושה, אז החומר איננו עומד שוב בפניהם, וכל העולם הופך ללהבת קדושה אלוקית.
