להיות ערב ומעורב / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא קעג ע"ב
א"ר הונא: מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מתקיף לה רב חסדא: הא קבלנות היא, דכתיב: תנה אותו על ידי ואני אשיבנו! אלא אמר רבי יצחק, מהכא: לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו; ואומר: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך, אם ממון יש לו בידך - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו ריעים.
עד כמה אנחנו מחוייבים לדאוג ליהודי שני? איפה עובר הגבול שבו ניתן לומר שמכאן ואילך אנחנו כבר לא לוקחים אחריות על מעשיו של השני, הן ברוחניות והן בגשמיות?
תשובה למדנית ומפורטת לשאלה זו, מסיק הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות, ל ויגש (א)) מתוך סוגייתנו.
מחלוקת זו של רב הונא ורב חסדא הוכרעה לכאורה לטובתו של רב חסדא, ולמרות זאת ניתן למצוא בכמה מקומות, שדווקא ראייתו של רב הונא לדין ערבות מדברי יהודה לאביו, היא זו שמשמשת כיסוד ללימוד על ערבות (לדוגמה: רש"י גיטין נ, א. רש"י כתובות קב, א. יד רמ"ה על הסוגיה. מרדכי ב"מ צד, א ועוד), ולכן יש צורך לברר היטב מה אכן הוביל את רב הונא לסברא שדברי יהודה לאביו היו מדין ערבות.
הסברו של הרבי בדברי רב הונא נוגע בהסבר הרעיון הכללי של דין הערבות.
ניתן להסתכל על עניין הערבות הממונית, מסביר הרבי, כעניין עסקי ותו לא, אולם ניתן להסתכל עליה כעניין כללי, שממנו מסתעף ממילא גם העניין הממוני, ולכן כאשר רב הונא לומד את דין הערבות מיהודה, הרי זה משום שהוא סובר שערבות, כל ערבות, היא תוצאה מקשר איתן שמקשר בין שני האנשים, וכפי שרואים אצל יהודה שהיה ערב לבנימין מכיוון שהוא היה קשור אליו בקשר איתן ואמיץ, מתוקף היותו אחיו (וכפי שמסביר רש"י בבראשית מד, לב).
לעומת זאת רב יצחק סובר שערבות הוא עניין נקודתי, ולכן הוא מביא לזה סימוכין מהפסוק "כי ערב זר", לאמור, יש כאן קשר נקודתי בין שני אנשים שאין ביניהם אלא עניין ספציפי זה, עד כדי שהאחד נחשב כזר לשני.
הרעיון הפנימי שיוצא ממחלוקת זו, היא בצורת ההסתכלות על הקשר שבין יהודי אחד ליהודי שני.
ניתן להסתכל על יהודי אחר, כאחד שנולד לאותו העם שלו גם אני נולדתי, ושנינו שייכים ל"גוף" שנקרא עם ישראל, אלא שגם לאחר מסקנה זו, אנחנו עדיין מבטאים דברים שונים בתוך הגוף, וכמו שבגוף הפיזי הראש איננו הרגל, וכל אחד מאברי הגוף מבטא תפקיד אחר מהשני, כך גם בעם ישראל ידידי היקר אמנם נמצא לידי, אולם הוא מבטא תפקיד אחר לגמרי ממני.
אולם ניתן להסתכל על עם ישראל כיחידה אחת שבה כל האברים מכוונים למטרה אחת, להרבות כבוד שמים בעולם, ולכן אין הבדל מהותי ביני ובין חברי, וכל ההבדל הוא הבדל טכני: לי ניתנו תכונות ויכולות מסויימים, שונים משלו, ולו ניתנו תכונות אחרות. אולם במהות אנחנו מכוונים לכוונה אחת, שבה כל אחד מאיתנו צריך לתת את המקסימום כדי להגיע למטרה, ולהצעיד את הגוף הזה למקום הנכון.
לכן, דווקא יהודה, כמי שמייצג את מלכות ישראל, הוא זה שממנו ניתן ללמוד על דין הערבות. משום שמלך הוא מי שמטרתו היא לכוון את כל העם לקרוא בשם ה', ולערבב יחד את כל חלקי העם, כך שמכולם יחד תוכל לצאת המטרה שלשמה נוצר העם.
אלא שיהודה, במלך ישראל, מורה את הדרך לכל אחד מאיתנו באופן שבו עלינו לנהוג ביהודי שני, לא כשכן, אלא כחלק ממני, ממש.
