בין חתימות העדים לקיום הדיינים

נושא:
נחלקו האמוראים בנוגע למרחק בין חתימות העדים ל"אשרתא", קיום הדיינים בבית דין. רב סובר שאפשר להרחיק הרבה מבלי לפסול את השטר (בתנאי שמילא את הרווח בדיו כדי למנוע תוספת). לעומתו, רבי יוחנן סובר כי "אפילו שיטה אחת (רווח) - פסול".

שאלות תג"ל:
הסוגייה פורשת את השיקולים ה"טכניים" של רב ורבי יוחנן לגבי תבנית השטר. לפי הסוגייה, המחלוקת היא על בחירת הדרך למנוע זיוף. אבל עדיין אפשר לשאול : מה גרם לרב לבחור דרך זו למניעת זיוף ולרבי יוחנן להעדיף דרך אחרת? האם ייתכן שישנם רעיונות מהותיים העומדים "מאחורי הקלעים" של המחלוקת?

הסבר דרך תג"ל:
מה היחס בין השטר עצמו, התוכן וחתימות העדים, לבין קיום השטר על ידי בית הדין?
נראה שרבי יוחנן סובר שה"קיום" הוא מהותי לשטר, חלק אינטגרלי של השטר.
שטר צריך להיות ראיה גמורה לעתיד. השטר יכול להיות כזה רק בקיום השטר על ידי דיינים. רק באישור של בית דין שביררו את אמיתת השטר ואישרו את תוקפו נעשה השטר לראיה מוצקה בכל זמן ובכל מקום.
לעומתו, רב סובר שה"קיום" של הדיינים יכול להיות רחוק מחתימות העדים. כי עצם השטר הוא הכתוב בו וחתימות העדים עליו, ואילו ה"קיום" הוא משהו חיצוני. דעה זו נראית קרובה לתפיסה שהשטר הוא שטר קניין שמועיל כאן ועכשיו, "בשטח", כגומר את "העיסקה" בין המקנה והקונה או המלוה והלוה. קיום השטר נחוץ רק אחרי כן...כדי לאמת את הדברים. לכן הקיום יכול להיות רחוק מגוף השטר.

מה אתה חושב?