גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תמ"ד מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קמט ע"א
בענין קנין "אודיתא"
ישנו מושג "אודיתא", והיינו, כשאדם מוסר הודאה על דבר הידוע ששייך לו - שהוא של פלוני, נקבע הענין שהדבר שייך לפלוני, כי מחמת הודאתו נקבעת הענין כמאליו שאותו דבר שהודה בו שייך לאותו פלוני, והמקור לכך הוא במכילתין (קמט.): "איבעיא להו, שכיב מרע שהודה (-ואמר בחליו שדה ומעות הללו של פלוני הן, ואע"פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני, שהיינו יודעין שהן של זה המודה בהם לאחרים. רשב"ם) מהו, ת"ש, דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא, רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה, אמר רבא היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי, אי בירושה - לאו בר ירושה הוא, אי במתנה - מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אי במשיכה - ליתנהו גביה, אי בחליפין - אין מטבע נקנה בחליפין, אי אגב קרקע - לית ליה ארעא וכו'. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי, אמאי, ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא, אדהכי נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא, אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי".
וידועים דברי ה'קצות החושן' במהות הנדון וז"ל (סי' קצד סק"ג): "לענ"ד, קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקנינים, הן לענין ממון הן לענין איסור, ואע"ג דקמי שמיא גליא שאין הדבר כן, כיון דהוא קנין - הרי נקנה לו באודיתא", והיינו, שעצם ההודאה נחשב כאחד ממעשי הקנין, והריהו כמשיכה ומסירה וכיו"ב, כיון שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם (עי' שטמ"ק בסוגיין בשם תוספי הרא"ש: "תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה"). כיוצא בזה כתב ה'נודע ביהודה' (מהדו"ק חו"מ סי' ל אות ז): "ההודאה עצמה הוא הקנין, וכן נלפענ"ד מלשון הגמרא במס' ב"ב דף קמט גבי איסר גיורא דקאמר 'ולודי איסר דהני זוזי דרב מרי נינהו, ולקני באודיתא', הרי דקאמר 'ולקנינהו באודיתא', שמשמע שהודאה הוא הקנין בעצמו, ולא מטעם שכיון שהודה אמרינן שכבר הקנה לו, אלא שזה הוא הקנין בעצמו, כאשר לדעתי הודאה הוא הקנין הגדול שבכל הקנינים, ואפילו דבר שאינו נקנה בשום קנין נקנה בהודאה, ונכסי איסר יוכיחו".
אכן, בענין זה כבר נחלקו רבותינו הראשונים. בתוס' מבואר בכמה מקומות בש"ס (עי' תוס' בסוגיין ד"ה שכיב מרע; תוס' ב"מ מו, א ד"ה ונקנינהו; גיטין יג, ב ד"ה גופא) שהודאה קובעת שיהיה הדבר כן באמת והרי היא כקנין ממש, ואין זה רק נאמנות ובירור מה שסומכים על דברי ההודאה. וכן ישנה אריכות בזה בחידושי הריטב"א (עמ"ס ב"מ, החידושים הישנים שהמדפיסים ייחסו אותו בטעות לריטב"א, ראה מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח אות עה, שם הגדולים להחיד"א - ערך הריטב"א), שהוכיח מכמה מקומות שקנין הוא גם כשההודאה אינה אמת כלל.
ולעומתם, סוברים הרבה ראשונים שאודיתא אינה אלא מטעם נאמנות ובירור, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לחובתו, וז"ל הנמוק"י (בסוגיין): "לאו למימרא שמקנה בהודאה, דהודאה לאו קנין הוא לא בברי ולא בשכיב מרע, אלא הכי קאמר מהימנינן בהודאתו שמודה שנכסים אלו של פלוני הם", וכן מבואר בעוד ראשונים בסוגיין (עי' חי' הר"י מיגאש; 'עליות דרבינו יונה'; חי' הר"ן בסוגיין; ועי' באריכות בברכ"י להחיד"א חו"מ סי' מ; קצה"ח שם; שו"ת 'חמדת שלמה' אה"ע סי' סא וסב; שו"ת רע"א ח"ג סי' מ ועוד), וכן כתב הרשב"א בתשובות (ח"ג סי' סז וח"ד סי' נ): "יש מי שמדקדק מההיא דאיסור שההודאה בכענין זה אחד מדרכי הקניות. אלא, שאני תמה בדבר זה ובמה יקנה, והלא אין נכסים שאין להם אחריות נקנין אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב, ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתם בהודאה, וההיא דאיסור בשהודה שאותם נכסים שביד רבא של רב מרי הם, ואע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו לרב מרי בידו כלום, כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים", ואין אודיתא כי אם כזכות לתבעו ממנו, אכן לא נעשה מיד כקנינו של אותו פלוני (ע"ע ספר התרומות שער נא ח"ח אות א וש"ך חו"מ סי' ס סקל"ב).
נפק"מ בין השיטות הוא בפשטות, אם יצטרך המקבל לעשות קנין חדש לקנות הדבר שהודה לו חבירו, שאם אינו אלא נאמנות, היאך ובמה קנה הדבר - כמו שהקשה הרשב"א, ואם קנין גמור הוא אין צורך לקנין נוסף.
עוד נפק"מ מבואר בדברי הרשב"א: "אם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו (כלומר, כשברור הדבר שלא היתה כוונתו בעבור ההודאה כשלעצמה, כי אם להקנות לחבירו מכח ההודאה) לא קנה, שאין המטלטלין נקנין בהודאה גרידא", ולאלו הסוברים שקנין גמור הוא ברור הדבר שקנה באופן זה.
כמו כן כשברור הדבר שההודאה שקר הוא, שלא יתכן בשום פנים שהדבר היה שייך לו, וגם לא יתכן שהקנה לו מקודם ע"י אחר באחת מדרכי הקנין, או באופן שהמודה חזר בו מהודאתו וחבירו יודע בבירור שאין החפץ שלו, הרי אם אודיתא אינו כי אם ענין של נאמנות ובירור, אסור לחבירו ליטול החפץ שהודה בו, כי נאמנות ובירור אין כאן, ויש לחשוש משום גזל, אכן אם הודאה קנין הוא כשאר דרכי הקנין, הרי היה כאן קנין גמור (עי' ריטב"א ב"מ הנ"ל; וראה שו"ת 'דברי חיים' ח"א חו"מ סי' א; 'אמרי בינה' דיני הלואה סי' טז ועוד).
עוד נפק"מ יש בזה, כשהודה על דבר כזה שאינו מועיל בו קנין, כגון בדבר שלא בא לעולם, וכן דבר שאינו ברשותו, כגון מלוה וגזל, שמצינו בו מחלוקת אם נקנה ע"י הודאה, כי אם קנין הוא יתכן שאינו נקנה כ"א כשמועיל גם שאר קנינים, ואם נאמנות הוא, מדוע לא תועיל ההודאה (עי' 'יד רמה' בסוגיין שנקנים בהודאה, ואילו הקצה"ח שם כתב שדבר שאינו ברשותו אינו נקנה בהודאה, וכן באב"מ סי' צב סק"ה. וע"ע תוס' ב"מ שם; 'מקור חיים' סי' תמח סק"ה ועוד).
