דברי שכיב מרע - מתנה או ירושה?

נושא:
רב נחמן נותן כוח מיוחד למתנת שכיב מרע בכך שהנותן שטר חוב במתנת שכיב מרע, אין יורשו של הנותן יכול למחול. וזאת בניגוד למוכר שטר חוב, שיורשו של המוכר יכול למחול.
הסוגייה אומרת שלפי רב נחמן מתנת שכיב מרע "אינה של תורה" (אלא "מדרבנן בעלמא") ובכל זאת "עשאוה כשל תורה".

שאלות תג"ל:
מה פשר השניות הזאת?
מצד אחד מדרבנן בעלמא, ומצד שני עשאוה כשל תורה?

הסבר דרך תג"ל:
רב נחמן אומר (בדף קנא, עמוד א) "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו" ולא צריך מעשה קנין. חכמים תיקנו זאת "שלא תטרף דעתו עליו". במה טמון כוחו של הדיבור של שכיב מרע?
אפשר להבין אותו כמתנה; תיקנו חכמים שהקנין מועיל בדיבור בלבד בלי מעשה.
אבל, אפשר להבין אחרת, שחכמים תיקנו ששכיב מרע הופך את המקבל ליורש שלו. דברי שכיב מרע מועילים כמתן ירושה. נראה שרב נחמן סובר שמקבל מתנת שכיב מרע דינו כיורש, ולא כקונה. לכן במתנת שכיב מרע בשטר חוב אין היורש יכול למחול, כי מקבל המתנה הוא היורש במקומו. 

מה אתה חושב?
ראה ארבעת הדרשות בדף קמז עמוד א' לגבי "מתנת שכיב מרע מן התורה":
שתיים הראשונות: העברה או נתינה של נחלה- תורת ירושה.
שתיים האחרונות- הוראות לביתו, תורת מתנה וקנין.
מהי המשמעות של ההבחנה בין לראות מקבל מתנת שכיב מרע יורש או קונה?
אלה הגדרות; מהי הסברא?