לשמוע עד הסוף  / רפי זברגר

סנהדרין סז ע''א
 

הקדמה

שתי המשניות בדף שלנו ממשיכות לפרט את חיובי הסקילה שלמדנו במשנה בדף נ''ג. נלמד את המשנה השנייה:
המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים.
המשנה הקודמת עסקה במסית לעבודה זרה ליחידים, והמשנה שלנו עוסקת במדיח עיר שלימה או רובה לעבודה זרה. המדיח פונה לאנשי העיר ומדבר עליהם בלשון רבים: נלך ונעבוד עבודה זרה.
המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים
המכשף חייב בסקילה אך ורק אם עשה מעשה ממשי במסגרת הכישוף. אך אם לא עשה מעשה אלא רק אחיזת עיניים אינו חייב מיתה.
רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטים קישואים, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב.
רבי עקיבא מדגים את הדין הקודם, ומתאר מצב בו שני מכשפים לוקטים קישואים במסגרת מעשה כישוף שלהם, אחד מתחייב בסקילה כיוון שממש נלקטו הקישואים בפועל, והשני פטור מעונש מיתה, כיוון שכישף באחיזת עיניים, אך הקישואים נשארו במקומם.
העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור:
מסיים רבי עקיבא את דבריו בחזרה על דברי תנא קמא, כי רק העושה מעשה מתחייב בסקילה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא המתארת מחלוקת תנאים לגבי סוג ענישת המכשף, ומקור הדין:
תנו רבנן: מכשפה - אחד האיש ואחד האשה
למרות שהפסוק בתורה מדבר על מכשפת נקבה (מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה) שמות כ''ב, ט''ז)) קובע התנא בברייתא כי האיסור הוא גם לגבי מכשף גבר.
הרשב''ם לומד זאת מפסוק אחר שעוסק בכישוף:
דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ', כ''ז): וְאִ֣ישׁ אֽוֹ אִשָּׁ֗ה כִּי יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם
איסור אוב וידעוני שהם גם סוגי כישוף מתייחס במפורש בתורה גם על האיש וגם על האישה, ומכאן לומד התנא כי גם כישוף ממש נאסר מן התורה גם על האיש.
אם כן מה תלמוד לומר מכשפה? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
השאלה המתבקשת מיד, אם כן מדוע נקטה התורה לשון נקבה, ועונה הגמרא כי רוב המכשפים הינן נשים, לכן נקטה התורה לשון נקיבה. אבל באמת הדין כפי שלמדנו בברייתא (בין לנשים ובין לגברים).
המשפט ''רוב נשים מצויות בכשפים'' מובן בפשטות כי רוב הנשים הינן מכשפות. מציאות זו נראית תמוהה שהרי רוב הנשים בעולם אינן עוסקות בכישוף. לישוב קושי זה נעיין בפירוש המאירי על גמרתנו:
אלא שהכשוף מצוי בנשים ודבר הכתוב בהוה
מאירי טוען כי רוב המכשפים הינן נשים, ולא כמו שהבנו בפשטות כי רוב נשים עוסקות בכישוף. בפירוש זה של המאירי צריך ''לסרס את הגמרא'' ולגרוס: רוב מכשפים מצויות נשים.
במסכת סופרים (פרק ט''ו, משנה י') משמע כמו פשט הגמרא:
הכשירה שבנשים בעלת כשפים
אם כן, לפי דרשה זו באמת רוב הנשים עוסקות בכישוף! הייתכן?
להסביר זאת כנראה נצטרך להבחין בין דורות קודמים לדור שלנו. בימיהם הרבו להשתמש בכישוף כאמצעי להשגת מאוויים שלא הושגו באופן אחר. ואולי זו כוונת התנא במסכת סופרים, כי גם הנשים הכשרות עסקו בכישוף כדי להשיג כל מיני "הישגים נדרשים" לטעמן. אך בימינו נראה די ברור כי אין זה כך. 
 

מהו המסר?

מספר תובנות למדנו היום:
1. גם כאשר מייחסים תכונה לאדם או קבוצה, בהחלט ייתכן כי לא מדובר ב''אמירה מצמצמת'', במשמעות כי רק אותו בן אדם או קבוצה שייכים לאותה תכונה. ייתכן כי יש עוד אנשים או קבוצות בעלי אותה תכונה, ומשום סיבה זו או אחרת ציינו רק את חלקם.
2. פעמים יש צורך ''לסרס'' אמירה אשר נאמרה בצורה מסוימת, אך הכוונה הייתה שונה ואולי אפילו הפוכה.
כמו בדוגמא שלנו: במקום רוב נשים מכשפות, אנו ''מסרסים'' ומסבירים כי כוונת האומר שרוב המכשפות הן נשים.
3. פערי דורות – לפעמים אנו מסבירים הבדלים בין שתי אמירות ב''השתנות הטבעים'', או ב''ירידת הדורות'' ועוד כהנה הגדרות המבדילות בין תקופות שונות.
לגבי ההסבר לעיל בסברת התנא במסכת סופרים, ניתן אולי לומר כי היא מציינת דווקא ''עליית הדורות''. שכן התמעטות הכישופים בעולם במשך הדורות מעידה על מעבר לשלבים יותר שכלתניים ורציונאליים, ופחות עיסוק בזיופים וכישופים כבעבר.
תובנות אלו ועוד, מלמדות אותנו לבחון כל אמירה לעומק, ולא ''לקפוץ'' ישר לדחייה או סתירת הנאמר.
מסר זה נכון בכל דו שיח בין אנשים: לשמוע עד הסוף את האחר, לנסות להבין ולהפנים את דעתו, אולי יש אף כוונות נסתרות'' מתחת לפני הדברים, אז, ורק אז להתייחס ולהשיב.
 

המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]