למי שייך העודף מכספי צדקה?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קלב ע"א
הרמב"ם (זכיה ומתנה ו,א) פוסק:
לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו - אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו.
על פי עיקרון זה פסק הרא"ש (כלל לב,ו) לגבי אשה יהודיה שנשבתה בין הישמעאלים, ואמה הלכה אל הקהלות וקבלה שש מאות זהובים לצורך פדיונה והרי הם מונחים ביד נאמן. ועתה נשמע שאותה אשה המירה דתה ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים, ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן, והקהל לא רצו להחזיר לה את הכסף.
היו שסברו (ביניהם הראבי"ה והרשב"א) שיש לפסוק שהכסף שיועד מלכתחילה לצורך פדיון אותה אשה צריך להישאר ליורשיה, כי כך ניתן להבין מהמשנה במסכת שקלים (סוף פרק ב) שכספי צדקה שנגבו לצורך אדם מסוים שייכים לו או ליורשיו.
אולם הרא"ש פסק שיש לאמוד את דעת נותני הכסף, וכיוון שמטרת הגבייה הייתה לצורך פדיון שבוים ולא כדי שתקבל האשה את הכסף כאשר היא נמצאת בין הגוים – אין לה או ליורשיה זכות בכסף זה. כך מכריע מחבר השולחן ערוך, וכותב (יורה דעה רנג,ז): "לזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך".
