אבא לגבי בריה
בבא בתרא קלו ע"ב
"והא איפליגו בה חדא זימנא! דאיתמר: המוכר שדהו לפירות - רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, וריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קס;סבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי; וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי!
אמר לך רבי יוחנן: אף על גב דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך, סלקא דעתך אמינא: אבא לגבי בריה אחולי אחיל, קא משמע לן.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: אף על גב דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הכא אצטריך, סלקא דעתך אמינא: כל לגבי נפשיה, אפילו במקום בריה נפשיה עדיפא ליה, קא משמע לן".
הכיצד מקיימת הגמרא את הצריכותא תוך נקיטת שתי סברות הפוכות: האם אבא לגבי בריה אחולי אחיל, או שמא אפילו במקום בריה נפשיה עדיפא ליה?!
ואם תאמר: "ספוקי מספקא ליה, זיל הכא - קמדחי ליה, וזיל הכא - קמדחי ליה", אם כן נחזי אנן איזו סברא עיקר, ונקשה אאידך!
אלא שמצינו שבזה בדיוק נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.
רבי יוחנן היה דורש שירבה אדם בירושת צאצאיו, ולא רק לבניו יורשיו מהתורה אלא אף ליורשי בנותיו - "הא נמי דאורייתא הוא", במסכת כתובות דף נב ע"ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו".
ואילו ריש לקיש היה לו בן (כתובות דף ח ע"ב) והיה הבן קיים אחר מות אביו (תענית דף ט ע"א), ואמרו על ריש לקיש במסכת גיטין דף מז ע"א: "כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה: ועזבו לאחרים חילם". הרי מפורש דלדידיה: "אפילו במקום בריה נפשיה עדיפא ליה".
