אחריות למשפחה וחופש הפרט

נושא:
המשנה (קכו:) שוללת מן האב את הרשות לשנות סדרי ירושה של התורה. "התנה על מה שכתוב בתורה- לא אמר כלום". אך אם השתמש בלשון מתנה, אפילו באופן חלקי- דבריו קיימין. בסוגיתינו ישנה קשת של דעות אמוראים על תוקפם ההלכתי של לשונות שונים המערבים לשון מתנה ולשון ירושה. זה דיון ערכי על שיווי המשקל בין ראיית האב כראש המשפחה שיש לו אחריות לה ולעתידה לבין היותו אדם פרטי עם זכות הקנין שיש לפרט.

שאלות תג"ל:
מדוע הבדל הסמנטי, הטכני, בין לשון ירושה ללשון מתנה הוא בעל משמעות ? הרי הלכה למעשה יוצא שהאב יכול לחלק את נחלתו שלא לפי דיני התורה כלל!

הסבר דרך תג"ל:
נחזור שוב לעקרון שלאב יש מעמד מיוחד ביחס למשפחתו. ראה דף קל. "והיה ביום הנחילו את בניו - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה".
לפי רבי יוחנן בן ברוקה זה עדיין מוגבל למסגרת המשפחתית, ל"ראוי ליורשו". האב הוא ראש המשפחה, והוא גם אחראי לסדר המשפחתי, וליחסים בתוך המשפחה בהווה ובעתיד.
יחד עם זאת, המשנה מעניקה לאב כר נרחב, רשות בלתי מוגבלת, להעניק את נחלתו למי שרוצה, לפי שיקול דעתו, שלא לפי דיני התורה. הכלי ההלכתי לכך הוא סימנטיקה, שימוש בלשון קנין, מתנה. חכמי המשנה הכירו ואף נתנו גיבוי לכך שיש מצבים מיוחדים שמצדיקים שינויים בסדרי משפחה וירושה. על כן חידשו נתיב דרכו יהיה אפשר לחרוג מסדרי הירושה- והוא לשון מתנה.
באופן מעמיק יותר, נכון לומר שמעבר לזהות המשפחתית של האב- יש לו גם זהות אישית, אינדיבדואלית. לאדם ישנה זכות קנין, ויש לו חירות לעשות עם רכושו מה שהוא רוצה. חכמי המשנה רצו לתת מקום גם לרובד הזה.
לסיכום, יש כאן מתח בין שייכות ואחריות למשפחה לבין הזהות הפרטית וזכות הקנין שלו. 

מה אתה חושב?
באלו מצבים לדעתך ראוי שהאב ישתמש במעמדו ויפעיל את שיקול דעתו וישנה סדרי ירושה?