הקב"ה מקיים את התורה
הרב דב קדרון
בבא בתרא קכז ע"ב
אדם נאמן לומר על אדם אחר שהוא בנו, וכן נאמן לומר שהוא עבדו. אם אמר שני דברים, בתחילה שהוא בנו ואחר כך אמר שהוא עבדו, או להיפך, פוסק הרמב"ם (נחלות ד, ג):
האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, אמר עבדי וחזר ואמר בני ...נאמן, שזה שאמר עבדי כלומר שהוא לי כעבד.
כלומר אדם נאמן לשנות את דבריו מ"עבדי" ל"בני", אבל אינו נאמן לשנות מ"בני" ל"עבדי". על פי זה מובא בספר פרדס יוסף (ויקרא כג, כד) הסבר לדעתו של רבי מאיר (קדושין לו,א) שסבור שתמיד עם ישראל קרויים בנים של הקב"ה, אפילו כאשר אינם מתנהגים כמו בנים.
זה לכאורה קשה, איך אמר רבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים, והרי מקרא מלא בפרשת בהר (ויקרא כה,נה): "כי לי בני ישראל עבדים", ואמרו בבבא בתרא (י,א) שבזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים.
אלא, מכיוון שבפרשת בהר נקראים ישראל "עבדים", ואחר כך בפרשת ראה (דברים יד,א) נקראים "בנים", הרי זה כמי שאומר "עבדי" ואחר כך "בני", ונפסק להלכה שהוא בנו.
דברים אלו מבוססים על האמור במדרש (רבה שמות ל,ט) שהקב"ה מקיים כביכול את כל התורה: שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור.
