פירוש "את שני בני תמית"
הרב דב קדרון
בבא בתרא קיח ע"ב
עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה הפסידו את חלקם בארץ, ויהושע וכלב נטלו אותו, כפי שלומדים מהפסוק (במדבר יד, לח): "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם", והכוונה היא שהם חיו בחלקם. מכאן גם משמע שמי שמפסיד את חלקו בארץ נקרא שמת.
על פי זה הסביר החתם סופר (שו"ת או"ח סימן רח) את מאמרו התמוה של ראובן לאביו כאשר התחייב להשיב את בנימין אל אביו (בראשית מב, לז): "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", וכי הייתה הצדקה כל שהיא להמית את שני בני ראובן אילו לא היה מצליח להשיב את בנימין אל אביו?
וביאר החתם סופר שראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו שני חלקים בארץ, כמו שהיה אחר כך אצל אפרים ומנשה, ואמר עתה: "את שני בני תמית", כלומר: תיטול מהם את חלקם בארץ ישראל.
הוסיף על כך החתם סופר שעל פי המדרש (ב"ר צא,יב) יעקב השיב על דברי ראובן: "בכור שוטה הוא זה בניו הם ולא בני", ובדרך כלל מסבירים זאת בלשון תימה: וכי לא בני הם, אולם לפי ביאורו דברי יעקב נאמרו בניחותא ולא בתמיה, כי באותו זמן יעקב כבר החליט בדעתו ליטול את הבכורה ממנו ובלאו הכי אין שני בניו של ראובן כבני יעקב והוא אינו בכור לנחלת ארץ ישראל, ולכן קרא לו יעקב: "בכור שוטה", כמו "הדס שוטה" [סוכה י"ב ע"א], לומר שאיננו בכור גמור ולא יהיה לו פי שנים בנחלת ארץ ישראל, ואם כן בניו הם ולא בני, בניחותא, ואין כאן משכון וערבות.
