כהן קורא ראשון
גיטין נט ע"א
"כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל".
כתב הר"י ברצלוני בספר העיתים סימן קעח:
"ומה שעושין בני הדור שקורא החזן, ושותק העולה לקרות, אי נמי קרי בהדיה, לאו שפיר הוא ולא נפיק ידי חובתו המברך בתורה בקריאת החזן דלא אשכחן דכה"ג יכול איניש לשוויה שליח".
נראה שסובר שברכת התורה היא ברכה לקורא בציבור בלבד. ומשום כך במסכת מגילה דף כא ע"ב: "והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה - היינו טעמא דתקינו רבנן: גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין", נצרך רש"י לפרש: "משום הנכנסין - שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון, ואם לא ישמע את האחרים מברכין, יאמר: אין ברכה בתורה לפניה".
וקשה לפירוש זה, הכיצד חששו למילתא דלא שכיחא שיכנסו באמצע הקריאה אנשים שלא שמעו קריאת התורה מעולם ואינם יודעים שמברכים לפניה ולאחריה? ומה בכך שיטעו דוקא בזה לעת הזו, הרי טרם למדו כלום!
והמקילין שיכול עולה שאינו קורא לברך (והוא הדין בקורא בלחש ולא לציבור), יפרשו "גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין" - גזירה שמא יכנסו ויצאו כדרך העולם, ועבורם תיקנו שישמעו ברכה מפי כל קורא. וכיון שהברכה היא להוציא את הנכנסים, י"ל דהוא הדין שיוכל לברך עולה שאינו קורא.
מעתה צריך לברר אם דין כהן קורא ראשון וכו' אמור על הקוראים, או על המברכים. במקום שרק אחד יודע לקרא, ודאי שיקרא הכל. אך מה הדין כשבין היודעים לקרא יש כהנים לויים וישראלים?
אמרו במסכת מגילה דף כב ע"א: "תא שמע, דרב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בסיפרא, פתח בריך, חתים ולא בריך. ...אי סלקא דעתך בישראל קרא - לפניה מאי טעמא בריך? - לאחר תקנה. - אי הכי לאחריה נמי לבריך? - שאני היכא דיתיב רב, דמיעל עיילי מיפק לא נפקי".
מכאן שגם לאחר תקנה, במקום שאין נכנסים ואין יוצאים, כגון במקום שיש נעילת דלתות למניעת הפרעות הנכנסים והיוצאים, חוזר הדין להיות כמו לפני התקנה - שמברכים רק הראשון תחילה, והאחרון לבסוף.
ומכאן שלא מבעיא שדין המשנה נאמר בהכרח בקוראים, שהרי היה לפני תקנה, אלא שגם לאחר תקנה פעמים ואין כלל מברכים שאפשר לקיים בהם את סדר הקוראים האמור במשנה.
ואפשר שנהגו את הסדר גם במברכים, הן כדי שלא ישתכח הדין והן כהנהגה משום כבוד כהונה.
ועוד אמרו במשנה (מסכת מגילה דף כא ע"א) "כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה. ביום טוב חמשה. ביום הכפורים - ששה, בשבת - שבעה. אין פוחתין מהן".
לא תיקנו שיקרא מי שהוא הקורא הגדול ביותר והמומחה ביותר את הפרשה כולה, אלא דוקא ארבעה חמישה ששה ושבעה. בין שרצו לכבד בכך את מעלת היום, בין שרצו לכבד את התורה בכך שרבים קוראיה. ובין שרצו שישמעו הציבור מפי רבים, כעין שאמרו במסכת עבודה זרה דף יט ע"א: "כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם".
והרא"ש שהנהיג שלא יהיה כל עולה לתורה קורא בעצמו בקול אלא רק המוסמך לכך, הנהיג זאת במקום שהעולים לתורה לא היו קוראים כראוי. אך לא מנע מהמוסמכים לקרא שיקראו זה אחר זה.
