כהן שקדמוהו
גיטין נט ע"ב
"סוף סוף לוי מי קא הוי. ולמאן? אי ליושבין, הא קא חזו ליה! אלא ליוצאין".
כתב בחדושי הריטב"א: "ולמאן אי ליושבין הא קא חזו ליה. דעולה למנין ואם איתא דפגום היה לא היה עולה למנין העולים". כלומר שאינו עולה למנין אם עלה במקום כהן (וכן פירש בהערות הגרי"ש אלישיב, ודלא כשו"ת יוסף אומץ סימן ט שפירש שפגום אינו עולה למנין העולים כלל, וקשה לדבריו הא דמגילה דף כג ע"א: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה").
משמע מדברי הריטב"א שכך אמנם הדין וכדברי הפר"ח (על שולחן ערוך אורח חיים קלה, ו), ודלא כנוב"י שפירש שרק יטעו לחשוב כפר"ח. ולנוב"י קשה מנין לעם הארץ לסבור כך ללא דיוק הגמרא.
והלבוש הכשיר את הראשון משום שאיסור לאו של ברכה לבטלה חמיר ממצות עשה דקדשתו, וקשה שאינו ברכה לבטלה כי מעיקר הדין אפשר להוסיף עולים עם ברכותיהם לכתחילה, ואף משום חשש טורח צבור ליכא כי לא יוצאין ידי חובת מספר הקוראין עד שלא יקראו כדין.
וטען הנוב"י שהפוסקים לא הזכירו שזהו גם לעיכובא, אלא שגם לא הזכירו שכשר בדיעבד, ורק העתיקו כדרכם את המפורש בגמרא.
ולקושיה למה יהיה לעיכובא דין שהוא מפני דרכי שלום או אף מפני וקדשתו שנלמד מעוד קראי, וכי לא קנה עני ישראל שקידמוהו בצדקה לפני עני כהן? (וכן כתב בהערות חברותא שצריך ביאור מה הטעם בזה שאין הראשון עולה ממנין הקרואים).
י"ל שכשם שמי שקדמוהו בקיום מצוה דיליה הוי גזל (בבא קמא דף צא ע"ב), כך עליות שתיקנו, כממון שבטי כהנים לויים וישראל הם. ואפילו העלו כהן אחר כך, אין ערך קורא ראשון כערך קורא אחרון.
אמנם צ"ע הלשון "הא קא חזו ליה", שהיה צ"ל הא קא חזו להו - לכל העולים. ואדרבה, גם היוצאין חזו ליה - את הראשון, דוקא את האחרונים לא חזו היוצאין. ועוד שהעיקר חסר מהספר והיה צ"ל הא קא חזו דהשלים מנין שבעה! וכך תוספת הגהה שבכת"י וטיקן 130 "דכהן ראשון עולה למניין ז'". כנראה ע"פ רש"י: "הא קא חזו ליה - להאי כהן ראשון דסליק למנין שבעה".
