עמידה או שכיבה?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קא ע"ב
רבי יוחנן אומר שצריך לקבור מת בשכיבה, ומי שנקבר באדמה בעמידה – זוהי "קבורת חמור".
רבנו תם הבין שכל דבר חשוב צריך להיות בשכיבה ולא בעמידה, ומכאן הקשה על רש"י שסבור שיש לשים את המזוזה על המשקוף במאונך (מובא בתוספות מנחות לג,א ד"ה הא) וברא"ש שם סימן ט) שמעומד אינו דרך כבוד ונקרא קבורת חמור וגם ספר התורה והלוחות שבארון שוכבים היו ולא עומדים, וכך הוא מנהגו של עולם שכשספר תורה מעומד כל הקהל עומדים, וכששליח ציבור משכיבו הכל יושבים. לכן לדעתו יש לשים את המזוזה במאוזן, בשכיבה.
על פי זה הסביר בספר ברית שלום (פרשת ויחי) את דברי יעקב אבינו ליוסף לפני מותו (בראשית מז, כט – ל): "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי".
זאת על פי מה שאמרו במדרש (בר"ר צו,ה) שהפסוק (יחזקאל כג, כ): "אשר בשר חמורים בשרם" נדרש על המצריים.
ועל פי זה מובנים דברי יעקב אבינו, שאמר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים", שהוא קבורת חמור, בעמידה, אלא "ושכבתי עם אבותי", כלומר שתשכיבני ולא תזקפני, ולפירושו לא ציווה יעקב שיקברוהו בקבורת אבותיו, אלא רק ציווה אותו שישכיבהו, ומה שאמר "עם אבותי", רצה לומר, כדרך שנהגו אבותי, בשכיבה, ולא כקבורת חמורים.
