דעת קונה ורשות בקנין

נושא:
שלח בנו, ילד קטן, עם כסף לחנות לקנות בקבוק שמן וחזר הילד עם הבקבוק והעודף ונשבר ואבד בדרך: נחלקו תנאים אם אחריות על המוכר או על הילד ואביו.
מחלוקת זו משקפת תפיסות שונות במושג בעלות במטלטלין.

 

שאלות תגל:
מהי הסברא במחלוקת חכמים ורבי יהודה ?

 

הסבר בדרך תג"ל:
סוגיתינו ממשיכה בבירור מושגי היסוד בבעלות: שלו לעומת ברשותו , קנין משפטי מופשט לעומת שליטה מעשית.
לילד קטן אין דעת, ולא יכול לקנות או להיות שליח. לכן לפי חכמים, הקנין עדיין שייך למוכר, והוא אחראי על הבקבוק.
לפי חכמים, הדגש בבעלות הוא על קנין .
 לעומתם, רבי יהודה טוען שאביו "על מנת כן שלח", הוא רוצה שבנו יביא לו את בקבוק השמן והעודף. גם אם הילד הוא לא בר קנין, אבל באופן מעשי, הבקבוק היא בידו, ברשותו.
רבי יהודה מדגיש רשות כמרכיב בבעלות, ולכן סובר שהבקבוק כבר לא ברשות המוכר ונמצא ברשותו של הילד . ולכן המוכר כבר לא אחראי על הבקבוק ופטור על שבירתו.

 

מה אתה חושב?
איך הסבר זה מתיישב עם הסבר הסוגיא: "רבנן סברי לאודועי שדריה, ורבי יהודה סובר לשדורי ליה שדריה"?