קלון בבני אדם / רפי זברגר

סנהדרין נה ע''א
 

הקדמה

נלמד את המשנה בדף הקודם (נ''ד.) אשר מבארת מספר חייבי סקילה אשר נמנו במשנה בדף נ''ג.:
הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה בסקילה,
אלו שלש עבירות שהעובר עליהן מתחייב סקילה: ביאת זכור, ביאת בהמה, ואשה שנבעלה לבהמה. במקרה השני והשלישי גם הבהמה נסקלת כמו גם הבועל או הנבעלת לבהמה (נלמד מפסוקים בספר ויקרא כ' ט''ו-ט''ז).
ממשיכה המשנה ושואלת מדוע ''מגיע'' עונש גם לבהמה: אם אדם חטא בהמה מה חטאה?
מדוע התורה בעצם מחייבת גם להרוג את הבהמה, הרי היא לא ''חטאה'' שהרי אין לה דעת? המשנה מנמקת זאת בשני טעמים:
1. אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תיסקל.
הבהמה ''הכשילה'' את האדם אשר בא עליה, ולכן מגיעה גם לה עונש
2. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה:
הגמרא מכנה סיבה זו ''משום קלונו של חוטא''. שאם הבהמה לא תומת ותעבור בשוק, כולם יצביעו עליה ויאמרו כי זו היא הבהמה שאדם פלוני עבר בה עבירה ונסקל בעטיה. מיתתה של הבהמה נועדה למנוע קלון זה. 
 

הנושא

הגמרא דנה האם נסקול את הבהמה גם במקרה ורק אחד משני הטעמים (''קלון'' ו-''תקלה'') קיים.
בעו מיניה מרב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה איכא קלון ליכא, או דילמא תקלה אע"פ שאין קלון.
זו השאלה אשר נשאל רב ששת, האם בהמה שעובד כוכבים בא עליה נסקלת או לא. שהרי בני נוח מוזהרים גם על עריות ולכן ישנה תקלה (בהמה הכשילה אותו), אך עובדי כוכבים אינם מתביישים במעשה מעין זה, ולכן אין קלון. השאלה היא האם במצב כזה כאשר רק תנאי אחד מתקיים גם סוקלים את הבהמה?
אמר רב ששת, תניתוה: מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת, שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה..
ענה רב ששת כי יש לסקול את הבהמה כיוון שמספיק קיום תנאי אחד. הוא הוכיח את טענתו מברייתא המשווה בין עצי אשרה שהביאו תקלה על ידם והתורה מצווה לשרוף ולכלות אותם (ואשריהם תשרפו באש (דברים י''ב, ג')), כך גם אדם ''המתעה'' את חברו לעבור עבירה ומביא תקלה על ידו לאחר אנו מצווים לכלותו. מכאן הסיק רב ששת שאין צורך בשני הטעמים כדי להמית את הבהמה שנבעלה לעבודת כוכבים, ומספיק הטעם שהביאה תקלה על ידה.
אלא מעתה, עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלא!
מקשה הגמרא על מסקנת רב ששת, אם בהמה הגורמת לתקלה ללא קלון חייבת מיתה, לכאורה צריך להמית גם בהמה שעובד כוכבים השתחווה אליה, והרי אנו יודעים שאין הדין כך.
מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולעובד כוכבים אסר?
עונה רב ששת, כאן יש סיבה אחרת שאין ממיתים את הבהמה, שהרי ישראל שעבד לבהמה אין הבהמה חייבת מיתה, (במסגרת מאמר זה לא נסביר את מקור הדין) ולא ייתכן שנחמיר בעכו''ם שעבד לבהמה יותר מישראל שעבד לבהמה.
ישראל גופיה ליתסר מידי דהוה ארביעה.
ממשיכה הגמרא להקשות, ובאמת לפי עיקרון של רב ששת היינו צריכים להמית גם בהמה שישראל עבד אליה לעבודה זרה, כמו הדין שלמדנו במשנה, כי בהמה שנרבעה לישראל חייבת מיתה. אך גם כאן אנו יודעים שאין ממיתים בהמה זו.
אמר אביי: זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט.
עונה אביי כי אין להשוות בין רביעת בהמה לעבודה זרה בבהמה. במעשה שכיבה עם בהמה יש קלון גדול מאוד, המורכב משני חלקים: עבירה על איסור דאורייתא, ומעשה מגונה בפני עצמו. לכן בשוכב עם בהמה הורגים את הבהמה. לעומת עבודה זרה עם בהמה יש בה קלון מועט (אין כל כך גנות במעשה זה) ולכן אין ממיתים את הבהמה.
והרי אילנות דאין קלונן מרובה, ואמרה תורה השחת שרוף וכלה?
מקשה הגמרא על תשובת אביי, אם הורגים רק כשיש קלון גדול, הרי בעצי אשרה אין קלון (בכלל, או אין קלון גדול) ובכל אופן התורה מצווה להשחיתם!
בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו
עונה הגמרא כי החלוקה בין קלון גדול לקלון פחות גדול היא רק בבעלי חיים, עליהם חסה התורה (נלמד למשל מהצורך בבית דין של עשרים ושלשה דיינים (סנהדרין קטנה) על מנת לחייבם מיתה (רש''י)). ולכן עץ אשרה, עליה התורה ''לא חסה'' מצווים להשחיתה גם אם מדובר בקלון גדול. 
 

מהו המסר?

''מבחן הקלון'' לגבי ענישת בהמה מלמדת אותנו כי יש דרגות שונות לקלון, ואם בבהמה כך, על אחת כמה וכמה בבני אדם. קלון הוא בעצם גרימת בושה לאדם אחר, אשר אפשרית בדרגות שונות. הקלון הקשה ביותר, יכול להביא את המתבייש לרצות להיבלע באדמה, רק לא להיות ולהיראות בחוץ באותה שעה, ויש בושה קטנה יותר, שאמנם לא נעימה ומייצרת מבוכה, אך אינה נוקבת וחדה כל כך.
בניגוד לבעלי חיים אצל בני אדם הזהירה התורה באיסור חמור לבייש אדם, אפילו ''בושה קלה'' ואף תוך כדי קיום מצווה, כמו קיום מצוות תוכחה: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. ( וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא – אסור לבייש).
מעשה זה נחשב לחמור במיוחד ואף מושווה להריגה כמאמר חז''ל (ב''מ נ''ח:): כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. בעקבות כך נזהרנו מאוד מלעבור עליו כפי שנהגה תמר שהסכימה להיכנס לכבשן האש, ובלבד שלא תבייש את יהודה חמיה (בראשית ל''ח, כ''ה).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]