מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מעלת חשבון הנפש

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא עה ע"א

כתוב בגמ' ב"ב (עה.) ואמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק וכו’. ואש בחופה למה, אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. וממשיכה שם הגמ', כיוצא בדבר, אתה אומר (במדבר כז, כ) "ונתת מהודך עליו" [פי' – שמשה נצטווה מה', לתת מהודו על יהושע, שימשיך אחריו להנהיג את כלל ישראל]. זקנים שבדור אמרו: פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה – אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ע"כ.
ביאור הרשב"ם לדברי הזקנים שיצאו ממצרים
והנה בגמ' לא כתוב ביחס למי אמרו הזקנים את המשפט – אוי לה לאותה בושה וכו'. אמנם הרשב"ם שם פירש, שהזקנים שבדור שראו את משה ויהושע אמרו כך. שראו שבזמן מועט, עוד באותו הדור, התמעט כבוד התורה כל כך. שהרי יהושע למרות שהיה נביא ה' ומלך – בכל זאת לא הגיע לכבודו ולגדלותו של משה רבינו, ע"כ.
וכבר הקשו המפרשים למה הגמ' אמרה דווקא שהזקנים שבדור אמרו זאת, הרי גם הצעירים שבדור הכירו היטב את שניהם, וראו את ההבדל הגדול שביניהם. ויש שביארו שהזקנים הכירו גם את משה בצעירותו, וגם את יהושע בצעירותו, והם יכולים להעיד, שהפער ביניהם היה עוד מילדותם כל כך גדול, ולכן אפילו אם יהושע יחיה עוד שנים רבות, ואפילו יותר מחיי משה – לעולם לא יגיע לדרגתו של משה רבינו. ותמיד ההבדל ביניהם יהיה וישאר כמו ההבדל שבין השמש לירח, שהשמש היא מקור האור מחמת עצמה, ואילו הירח אין לו אור עצמי, וכל האור שהירח מאיר בלילה, הוא רק ממה שמקבל מהשמש.

ביאור נוסף לדברי רבי חנינא
ואולי ניתן לבאר את הגמ’ באופן נוסף. שוודאי אין כוונת הגמ' להשוות בין משה ליהושע לא בצעירותם, ולא בזקנותם. שהרי לגבי משה כתוב (שמות ב, ב. וכן שם בפסוק ו כמבואר ברש"י) שמיד עם לידתו שרתה עליו השכינה, ואפילו בת פרעה זכתה לראות את השכינה שורה עליו כשפתחה את התיבה, כמבואר שם במדרש רבה (א, כד). וכמו כן מבואר שם במדרש (א, כו – כז) על המילים "ויגדל הילד", וכן על המילים "ויהי בימים ההם – ויגדל משה", מלמד שמשה – לא גדל כדרך כל ילדי העולם, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית, ומיום היוולדו – היה משה בריאה שונה לחלוטין מכל שאר הבריות שבעולם, והשכינה הקדושה לא זזה ממנו. עד שהגיע בארבעים השנים האחרונות של חייו למציאות של "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות – ותמונת ה' יביט" כמבואר בפ' בהעלותך (יב, ח).

כלפי מי אמרו הזקנים – אוי לה לאותה בושה וכלימה
כך שברור היה לכולם, שאין להשוות כלל את משה ליהושע או לכל אחד אחר בבריאה. כי משה נולד עם תכונות נשגבות, וכן עם קדושת השכינה ששרתה עליו מעת לידתו – כפי שלא היתה קיימת באף בריאה אחרת בעולם, מיום בריאת העולם עד סופו. ואלא מה שאמרו הזקנים שבדור אוי לה לאותה בושה, ואוי לה לאותה כלימה התכוונו – על עצמם בלבד. שהרי אנחנו ויהושע למדנו בהתחלה יחד אצל משה. ויותר מכך מבואר בפירוש בעל הטורים (בספר במדבר פ' שלח יג, ג) על יחוסם של שנים עשר המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ, שהתורה שם מכנה אותם – "ראשי בני ישראל – המה" שהמילה "המה" בגימטריה – חמישים לומר שהמרגלים היו רק – שרי החמישים. נמצא שבאותה תקופה היו בישראל יותר – מששת אלפים ושש מאות אנשים שגדולים בתורה מיהושע בן נון, שהם שרי המאות ושרי האלפים.
ולבסוף יהושע התעלה על כולם והתמנה על פי ה', להיות ממשיכו של משה רבינו במסירת התורה ובלימודה לבני ישראל ובכללם – גם הזקנים. וכדברי המשנה בתחילת מסכת אבות, "משה קיבל תורה מסיני – ומסרה ליהושע, ויהושע – לזקנים וכו'. והיינו אותם זקנים שהיו בשעתו גדולים בהרבה מיהושע בתורה. וכמו כן זכה יהושע להיות נביא ה', ומלך על ישראל, והכניס אותם עם כל בני ישראל – לארץ ישראל, כשנלחם עם שלושים ואחד המלכים ששלטו בארץ ישראל והכניעם בס"ד, ובכך כבש את ארץ ישראל.
נמצא שהזקנים שבדור בכו על עצמם בלבד, על המרחק העצום שנוצר בינם לבין יהושע. למרות שבעבר הלא רחוק, הם היו גדולים בתורה בהרבה מיהושע. ובעובדה הזאת – הם האשימו את עצמם בלבד, שלא עמלו בתורה בכל כוחם ומירצם כמו יהושע, ואמרו - אוי לה לאותה בושה וכלימה שיש להם מחמת כך.

טענת הזקנים שייכת להלכה ולמעשה גם כלפי כל אחד מאיתנו
והנה המציאות הזאת שכיחה מאד אצל כל אחד מאיתנו, ולכן רצוי מאד שכל אחד יעשה בינו לבין עצמו חשבון נפש, בכל פרק זמן. כמו: לאחר הישיבה הקטנה, או הישיבה הגדולה, או לאחר כל תקופה שלומד בכולל או אפילו לאחר מספר שנים שבהם זכה כבר ללמד אחרים תורה. וכל שכן אם עזב במהלך חייו את ספסלי בית המדרש, ומתעסק כעת בפרנסתו וכיוצא בזה. שישחזר לעצמו במוחו - מה קורה עם חבריו שלמדו עמו בעבר, היכן הם נמצאים כעת בדרגתם הרוחנית בידיעת התורה, בהבנתה, וביראת שמים, וכן בכל אישיותם הרוחנית, ולעומת זאת - באיזה מצב הוא נמצא בדברים אלו. ואז יתברר לנו, שלפחות חלק מחברינו מהעבר ומההווה, שעמלו בתורה וביר"ש בעמל רב יותר, אכן זכו לגדול לאילן מפואר מאיתנו במובנים רבים. [ונדגיש, כי ביחס לחברינו שהיו מלכתחילה מוכשרים מאיתנו עוד בצעירותם – אין לעשות גם כעת השוואה. כי תמיד נוכל לתרץ זאת, שכישוריהם המולדים או יחוסם וכו' שהיה להם, זה מה שגרם לפער הגדול שנוצר כעת בינינו – ולא נוכל להפיק מההשוואה הזאת כל התחזקות רוחנית נוספת].

העידוד, השאיפות, והתמריץ החדש שיגרום לנו חשבון הנפש שחידשו הזקנים
אמנם יש להיזהר שחשבון הנפש לא יגרום לנו חלילה ליאוש ולרפיון ידיים. אלא אדרבה בעקבות זאת נפנים – שגם ממצבינו הנוכחי, אנו יכולים להתקדם ולהתעלות לדרגות גבוהות יותר ברוחניות בלימוד התורה, בידיעתה, בהשקעה יתירה בתפילה, בחיזוק האמונה התמידית, ובתיקון המידות שבין אדם לחבירו. וההתבוננות התקופתית הזאת, עם הסקת המסקנות המתבקשות להתייעל ולהשתפר לפי כוחנו – היא קנאת הסופרים הרצויה ביותר, שעליה אמרו חז"ל – שהיא רק תרבה חכמה.
ולימדנו רבי חנינא בגמ' ב"ב (עה.), שאין לנו לחכות להבנה הזאת עד שנגיע לעולם האמת, שאז כבר לא נוכל לתקן את העיוות, ונכווה מחופתם של חברינו שהיו בשעתו כמותינו, והתעלו לבסוף לגבהים רבים מאיתנו. אלא אדרבה כעת בלומדינו את הגמ' הזאת, ובכל פעם שנזכיר אותה לעצמינו - נתייעל ללא כל דיחוי נוסף, וממילא נזכה שלעתיד לבוא לא נהיה מהנכווים מחופת חברינו. ועכ"פ הבושה והכוויה גם אם תהיה לנו, תהיה מועטת בהרבה מכפי מצבינו הנוכחי.