מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

דירה שנמכרה, למי שייכים המזוזות?

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא סט ע"א

שאלה:
ראובן מכר את דירתו לשמעון, והיו קבועים על פתחי חדרי הבית עשר מזוזות מהודרות. אולם בשעת מכירת הדירה לא דובר ביניהם למי שייכות המזוזות, וכן לא הוזכר נידון המזוזות בכל סעיפי חוזה המכר של הדירה. וכעת הם מסתפקים, למי שייכות המזוזות?
כמו כן יש לדון בדירה שבעליה משכירים אותה שנים רבות לשוכרים, שמתחלפים בכל כמה שנים. ואחד מהשוכרים קבע שם מזוזות מהודרות. האם כשיעזוב את הדירה ויבואו לגור במקומו המשכיר או שוכר חדש, הם צריכים לשלם לו עבורן?

תשובה:
א. חז"ל אסרו להוריד מזוזות מכל חדרי הדירה, כשאין צורך הלכתי לכך.
ב. חיוב קביעת המזוזה מוטל על מי שגר בדירה, ולא על בעלי הדירה אם אינם גרים בה.
לפיכך דירה שמושכרת ואין בה מזוזות או שהמזוזות שנמצאות שם אינן כתובות כפי מנהג אבותיו של השוכר שגר שם - חייב השוכר על חשבונו לרכוש מזוזות לדירה, ואינו יכול לחייב את המשכיר על כך. אמנם יש משכירים שמסכימים מרצונם להתפשר עם השוכר בעלות המזוזות.
ג. שוכר שקנה מזוזות וקבעם בדירה המושכרת, וכשעזב את הדירה השאירן במקומן, בגלל שנאסר עליו להורידן - יכול השוכר לחייב את מי שבא לגור במקומו בדירה, בעלות המזוזות שהשאיר, כפי שווים של מזוזות משומשות שכתובות באותה רמה.
ד. אם השוכר השני הוריד את המזוזות שהיו קבועות בדירה, בגלל שרצה לקבוע שם מזוזות מהודרות יותר או בגלל שמנהג אבותיו לכתוב מזוזות בכתב אחר, לאחר שיורידן - יחזיר אותן לבעליהן.
ה. המוכר דירתו ולא סיכם מראש עם הקונה האם המזוזות שבבית נמכרו יחד עם הדירה במחיר שסוכם ביניהם, בנידון זה נחלקו רבותינו האחרונים בתשובותיהם.
לפיכך מהראוי שיתפשרו על כך. אולם לענ"ד אין הכרעה ברורה לחייב את הקונה לשלם על כך, ועיין במקורות.

מקורות:
חיוב השוכר בקביעת המזוזה
בגמ' בב"מ (קא:, קב.) אמר רב משרשיא, שהחיוב לקבוע מזוזה בבית חל - על מי שגר בבית בפועל. לפיכך כתוב שם בגמ', אם אדם שכר בית שלא היתה בו מזוזה - חייב השוכר לקבוע מזוזות בכל פתחי חדרי הבית, כי השוכר הוא זה שגר שם, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצא, ב) וע"ש.
מקור האיסור להוציא מזוזה שקבועה בבית
כמו כן כתוב שם בגמ' ובשו"ע, שכשהשוכר יוצא מהדירה - אסור לו לקחת את המזוזות שקבע, כי יש בכך סכנת נפשות, כמבואר שם בתוס' (קא: ד"ה לא יטלנה וכו') שהמזיקים [פי' - שדים, ושאר כוחות הטומאה] נכנסים לבית שאין בו מזוזה, ואם יטלו משם את המזוזה - הם יזיקו לאנשים שיגורו אח"כ בבית הזה. ומוסיפה שם הגמ', מעשה בשוכר שבגמר שכירותו לקח את המזוזות שקבע בבית, ונענש משמים כעבור זמן קצר, בפטירת שלושה מבני משפחתו. וכנראה שהעונש החמור שקיבל, הוא מידה כנגד מידה, שבהורדת המזוזות גילה, שהוא לא חס על חיי הבאים לגור אחריו, שיוזקו מחמתו ע"י המזיקים שמגיעים לשכון בדירה.
ההיתר לבעל המזוזות לקבל כסף תמורתן מהגר אחריו בדירה
וכתב שם הרמ"א בשם רבינו מנוח, שלמרות שאסור לשוכר הראשון שקנה את המזוזה מכספו הפרטי לקחתה מפני הסכנה שבדבר. אולם אם הוא מקפיד על כספו - הוא יכול לחייב את השוכר השני שבא לגור במקומו [והוא הדין אם המשכיר יבוא לגור במקומו] בשוויות המזוזה שהשאיר. וכנראה שחיוב זה מקורו, מדין נהנה מממון חבירו שמבואר בב"מ (קא.). דהיינו, למרות שנאסר על השוכר הראשון להוציאה ממקומה מפני הסכנה, אבל איסור זה שחל על האדם - אינו מפקיע את בעלותו הממונית מהמזוזות. לפיכך היות והשוכר השני נהנה מהממון שלו - מהמזוזות עצמן, צריך לשלם לו עבורן. אבל מאחר וכעת הן אינן מזוזות חדשות, יש לשום את שווין בהתאם.
ההיתר להחליף מזוזות מסיבה הלכתית
אמנם אם השוכר השני מסיבה הלכתית קובע מזוזות חדשות שכתובות בכתב שמקובל מאבותיו לכתוב סת"ם, כגון אם המזוזות הראשונות כתובות למשל בכתב שנקרא "ווליש", ומסורת אבותיו של השוכר השני לכתוב סת"ם בכתב שנקרא "בית יוסף", מותר לשני להחליפן. אלא שיעשה זאת באופן, שמיד כשמוציא מזוזה אחת, יקבע שם מזוזה אחרת במקומה. ולא יוציא תחילה את כל המזוזות שבדירה, ורק לאחר מכן יקבע את המזוזות החדשות. וכן הדין אם המזוזות הראשונות כתובות בכתב "בית יוסף", ומסורת השוכר השני שהן יכתבו בכתב "ווליש". או כשהשני רוצה להחליף את המזוזות הקיימות בדירה, למזוזות שכתובות בהידור רב יותר, ואפילו שהן כתובות באותו הכתב של הראשונות - במקרים אלו מותר להחליפן, אלא שיעשה זאת באופן שנכתב לעיל.
נוסיף עוד, שישנם אופנים נוספים שבהם דנים האחרונים להתיר להחליף את המזוזות כגון, אם הראשונות היו מזוזות שאולות מגמ"ח. או אם השני צובע את כל הבית כולל פתחי החדרים, ולצורך הצביעה צריך להוריד את המזוזות. ויש מקלים גם כאשר הראשון לוקח אותן לצורך בדיקה אצל מגיה. ולמעשה צריך זהירות רבה כשמתירים להחליף כשאין הכרח הלכתי לדבר, מפני חומרת סכנת הנפשות שבדבר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.
אלו דברים כלולים במכירת בית
כתוב במשנה ב"ב (ס"ה.), שהמוכר את הבית - מכר את כל הדברים שקבועים בה כמו, דלת, מנעול וכו'. וכן את הדברים שמחוברים לבית באופן קבוע דהיינו, ע"י טיט. אולם הגמ' שם הסתפקה, מה הדין לגבי דברים שמחוברים לבית ע"י יתדות דהיינו, מסמרים, ברגים וכדו'. האם חיבור כזה נחשב כדבר קבוע לבית, ואז גם הדברים שמחוברים לבית ע"י יתדות נמכרו עם הבית, ואפילו שלא דובר על כך בעת מכירת הבית. או שחיבור ע"י יתדות אינו נחשב חיבור לבית, וממילא החפצים שמחוברים באופן הזה לא נמכרו לקונה, ושייכים עדיין למוכר. והגמ' שם נשארת בספק. לפיכך למסקנה, מכיון שהמוכר מוחזק בהם, הם ישארו בידו, ולא יוכל הקונה שבא להוציאם מהמוכר לקבלם.
אולם מבואר שם בגמ' (סט.) שדבר שנועד רק לצורך נוי וקישוט לבית בלבד, ואינו משמש למגורי הבית כמו למשל, תמונה, שעון קיר וכדו', במקרה הזה, אפילו אם חיברו אותו לבית באופן קבוע כגון ע"י טיט, בכל זאת אינו נקנה עם הבית. ורק אם המוכר אמר בפירוש שמוכר את הבית עם כל תכולתו, נקנים עם הבית כל החפצים שבבית - כולל חפצי הנוי. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' ריד, יא) וע"ש.
דעת שו"ת שיבת ציון לגבי המזוזות
לאור האמור כתב בשו"ת שיבת ציון (סי' קי) שהובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' רצא, ס"ק ח), לגבי מוכר בית שלא סיכם עם הקונה שמוכר לו גם את תכולתו, וכעת ישנו ספק האם המזוזות נמכרו עמו - שהמזוזות שייכות לקונה. ולמרות שהגמ' (שם) הסתפקה לגבי דבר שמחובר ביתדות האם הוא נמכר עם הבית, והרי גם מזוזות קבועים באופן הדומה ליתדות, עם מסמרים, ברגים וכיו"ב, ולכאורה מספק הגמ' המזוזות היו צריכות להשאר בידי המוכר, שהוא המוחזק בהן. אולם מקרה זה שונה, מאחר וקימ"ל שאסור למוכר להוציאן ממקומן מפני הסכנה, נמצא שהן חייבות להישאר בבית. וכל הנידון כעת הינו, כלפי החיוב הכספי, האם הן נמכרו עם הבית והן שייכות לקונה, וממילא הוא פטור מלשלם עבורן. או שהן לא נמכרו עם הבית והן נשארו שייכות למוכר, וממילא צריך הקונה לשלם עבורן, מאחר ונהנה מממונו של המוכר. ומאחר וביחס לכסף הקונה הוא המוחזק בכספו - לכן לא יוכל המוכר לחייבו לשלם עבורן.
דעת שו"ת שבט הלוי
והקשה על דבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ב, סי' קנט בתוספת ביאור נרחב), שהרי ברור שהמזוזה אינה חלק מהחפצא של הבית, וראיה לכך, שאין אף קבלן שמוכר דירה חדשה עם מזוזות. כמו כן אין המזוזה נחשבת כצורך המגורים, שהרי ניתן לחיות בבית מצד עצמו באותה צורה ונוחות גם אם לא תהיה שם מזוזה. אלא שישנו חיוב הלכתי של מצוות עשה, שחל על האדם שגר בבית שאין בו מזוזה שיקבע שם מזוזה, ואפילו אם הבית לא שייך לו אלא רק שכרו למגוריו.
לפיכך ספק הגמ' גבי דבר המחובר לבית ביתדות, אינו שייך לנידון דנן גבי מזוזות. שספק הגמ' מתייחס רק לדבר ששייך לחפצא של הבית, ונועד לשרת את מגורי המתגורר בבית כמו, תנור או כיריים שהיו מחוברים לבית רק ע"י יתדות. משא"כ המזוזה אינה קשורה כלל למהות הבית, ולא לתועלת השימוש בבית. אלא מהותה - מצוות עשה שחלה על האדם בלבד שגר בבית. ולכן מי שיש לו בית ואינו גר בו - פטור מלקבוע שם מזוזה. וממילא אפילו אם בית המזוזה יהיה מחובר לבית באופן קבוע כמו, בטיט או ע"י הלחמה, בכל זאת לכל היותר דינו כמו חפץ נוי שנחשב דבר צדדי לבית. והרי כתוב שם בגמ', וברשב"ם, שאם חפץ הנוי היה מחובר באופן קבוע לבית כגון, ע"י הטיט - הוא לא נמכר עם הבית. וכ"ש בנידון מזוזה שמהותו חיוב מצוה בלבד שחל על האדם שגר בבית ואינו קשור כלל לחפצא של הבית, ודאי שאינו נמכר עם הבית, אפילו אם יהיה מחובר באופן קבוע לבית. ולכן אין נידון זה קשור כלל לספק הגמ’.
לאור האמור לכאורה צריך להיות הדין, שהמזוזות לא נמכרו עם הבית, וממילא הן שייכות עדיין למוכר. ולכן למרות שחז"ל אסרו עליו להוציאן מהבית בגלל הסכנה, אולם יוכל לתבוע עבורן כסף מהקונה. וכמו שפסק הרמ"א בשם רבינו מנוח, שהשוכר השני צריך לשלם לשוכר הראשון עבור המזוזות שלו מדין נהנה מממון חבירו.
ההכרעה המעשית לגבי המזוזות
אמנם מאחר והגאון בעל השו"ת שיבת ציון [הגר"ש לנדאו זצ"ל, בן הנודע ביהודה] היה גברא רבה, וכנראה שהוא הבין, שאע"פ שודאי שהחיוב לקביעת המזוזה מהותו - מצוות עשה שחלה על הגר בבית, ואינה חלק מהחפצא של הבית. אולם לאחר שהמזוזה כבר נקבעה בבית, וכעת נאסר להוציאה משם. א"כ מעתה נעשתה המזוזה כחלק בלתי נפרד מעצם הבית - ואין המזוזה דומה לחפץ נוי. כי חפץ נוי אפילו אם הוא מחובר לבית בטיט או בכל קביעות אחרת, הרי ניתן להוציאו משם מתי שירצו. והיות ואיננו כחלק מהשימושים שנצרכים למי שגר בבית – אינו נמכר עם הבית. משא"כ המזוזה לאחר שקבעו אותה, ונאסר להוציאה מפתחי חדרי הבית, מעתה היא נחשבת - כחלק בלתי נפרד מדלתות הבית, ואע"פ שקבעו אותה בתחילה מסיבה צדדית שאינה קשורה לבית, אולם מכיון שכעת למעשה היא מחוברת לבית ע"י מסמרים או ברגים [או אם חיברוה ע"י ניר עם דבק], ממילא הוא תלוי בספק של הגמ', האם חיבור זה מספיק כדי להחשב כחיבור לבית, וכשקנה הקונה את הבית - קנה עמו גם את המזוזות. או שהמזוזות שמחוברות ע"י המסמרים - אינן מחוברות לבית, ולכן הן עדיין שייכות למוכר. וכיון שהנידון כעת הינו לחייב את הקונה בכסף, לכן היות והוא מוחזק בכספו לא ניתן להוציא זאת ממנו.
לפיכך למעשה, מכיון שאיננו ראויים לחלוק על שו"ת שיבת ציון ולהוציא ממון מהקונה, ובפרט שגם הפתחי תשובה הביאו ללא חולק, לכן מהראוי במקרה זה שיתפשרו המוכר והקונה בעלות המזוזות.