מקומו של השפע העליון / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא פז ע"א
המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו, אם עד שלא נתמלאת המדה - למוכר, משנתמלאת המדה - ללוקח; ואם היה סרסור ביניהן, נשברה החבית - נשברה לסרסור. וחייב להטיף לו שלש טיפין. הרכינה ומיצית - הרי הוא של מוכר. והחנווני אינו חייב להטיף שלש טיפין. רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה - פטור.
מבקשים ומבקשים ושוב מבקשים שפע וישועה מריבונו של עולם. האם יש איזה זמן שבו הבקשה כבר נעשית לא לגיטימית? האם יש איזה זמן שבו היהודי צריך לומר די מכאן כבר לא ניתן לבקש יותר?
תשובה מעניינת ועמוקה לשאלה זו עונה רבי שלמה מרדומסק (תפארת שלמה, ליקוטי ש"ס, בבא בתרא פז, א), על בסיס ניתוח קבלי של דברי המשנה הזו.
"המוכר יין ושמן לחבירו" - ריבונו של עולם נקרא בשם "מוכר", משום שהוא בעל השפע. שפע זה נקרא באופן כללי בשם "יין" ו"שמן", משום שיין מסמל את החכמה ושמן את הבינה, שהם שני מקורות השפע הכלליים בעולם הזה.
כאשר הקב"ה משפיע עלינו טוב ושפע, יש בכוחנו לבקש עוד, ומתי?
"אם עד שלא נתמלאת המדה – למוכר" – אם היהודי רואה שעדיין לא נתמלאו דברי הנביאים והבטחות התורה בדבר השפע העתיד להגיע אלינו, הרי שהאחריות למלא שפע זה מוטלת על המוכר – הקב"ה.
אולם, מגיע השלב שבו האחריות עוברת אלינו, ומתי?
"משנתמלאת המדה – ללוקח" – כאשר יהודי מקבל את שהובטח לו על ידי ריבונו של עולם, הרי שמכאן ואילך חובתו הגדולה היא לשמור על מה שנתן לו הקב"ה, ולראות שלא יפגם מכך דבר.
אלא, שיש מצב שבו, לא משנה מה ישנו או מה אינו, מה קיבלנו או מה לא, הרי שאין לנו תביעה אל הקב"ה, וכל מה שבידינו מספיק ודי והותר, ומתי ישנו מצב כזה?
"רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה – פטור" – שבת, זהו זמן שכל העולם מתעלה וחש שהוא חלק מהמהות האלוקית. כאשר יהודי טורח ומקדים את השבת, ומקבל על עצמו "חשיבה שבתית", גם בתוך ים החולין, הרי שבאותו הזמן שוב אין מחסור ואין דרישה, וכל מה שישנו הרי הוא בכוונה אלוקית, המכוונת אותו אל התכלית.
החכמה הגדולה של כל יהודי, היא להביא את עצמו למצב של שבת בכל מקום ובכל זמן, כך שהוא יוכל לחוש שכל מה שיש או אין לו – הרי זו אלוקות!
