גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תל"ג מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף סג ע"א

איך הקנה הקב"ה תרומות ומעשרות במדבר לכהנים ולוים הא הוי דבר שלא בא לעולם?

תנו רבנן, בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי, מעשר ראשון שלו, ואם אמר לי ולבניי, מת, יתן לבניו. ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך, מכרה וחזר ולקחה, אין לו עליו כלום. אמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון של שיורי שייריה למקום מעשר (סג.). ופירש רשב"ם: "אמאי - מעשר ראשון שלו הא אין אדם מקנה כו', מעשר זה עדיין עתיד ליזרע התבואה שיצאה ממנו אף ליחרש השדה תחלה (כלומר, הרי עדיין לא נזרעו הזרעים שמהם עתידים לגדול הפירות שיופרשו למעשרות, וגם לא נחרש השדה לצורך כך). כיון דאמר ליה על מנת כו', כלומר, כיון דעל תנאי מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי, דאין אדם מתנה על חנם, ולדעת כן מכר שיקנה המעשר, והלכך שייר בידו קרקע הראוי ליגדל בה המעשר, וכמי שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות על מנת שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק עשירי".

ה'פנים יפות' העלה בדרך דרוש על פי גמרא זו ליישב מה שנתקשה בענין מה שנתן הקב"ה לכהנים ולוים במדבר זכות של מתנות כהונה, תרומות ומעשרות, היאך חלה זכות המתנה בהיותם במדבר, וכמו שנאמר (במדבר יח, ח): "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם", דמשמע שהיה נתון לאהרן ולבניו כבר מאז, הלא הכלל הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וחובת תרומה לא נהגה כי אם משעת ביאתם לארץ ישראל, וגם יש להוסיף בזה, שעדיין לא גדלו הפירות שחייבים עליהם תרומות ומעשרות, ואם כן כיצד חלה הנתינה באותה שעה.

אחד התירוצים שהעלה בזה, הוא, כדברי הגמרא הנז', כי המשייר קרקע לעצמו על זכות הפירות שעתידים לצמוח בתוך הקרקע, אין זה כמי שקונה דבר שלא בא לעולם, כי שייר את הקרקע שכבר ישנה בעולם לזכות פירותיה, וכענין זה היה במתנות כהונה, והענין יתבאר עם מאמר נוסף במכילתין (לז:) שהמוכר אילנות בקרקע - למ"ד מוכר בעין יפה מוכר, מוכר לו גם הקרקע הראוי לאילנות, והנותן מתנה לכו"ע בעין יפה נותן כמבואר במכילתין (סה.), וכשנתן הקב"ה את זכות תרומות ומעשרות לכהנים ולוים, נתן להם זכות וחלק באילנות שבהם גדלים הפירות, ונותן בעין יפה נותן, ונתן להקב"ה זכות בקרקע לפירותיו, והרי זה כמשייר קרקע לפירותיו שאינו נחשב כמקנה דבר שלא בא לעולם, ונתן להם הקב"ה כשיור בקרקע של אר"י לזכות התרומות והמעשרות היוצאים מהם, ולא הוי דבר שלא בא לעולם. כעין סברא זו מובא גם בספר 'יד דוד' עה"ת להג"ר דוד אופנהיים זצ"ל אב"ד ניקלשבורג (פר' צו), שזכות תרומות ומעשרות היתה שהקנה להם הקב"ה דקל לפירותיו, ואין בזה משום דבר שלא בא לעולם.

ומבאר בזה ה'פנים יפות' את דברי הילקוט (קרח רמז תשנה) עה"פ הנזכר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" וגו' (ראה רש"י בשם הספרי), ואמרו בילקוט: "'ואני' ברצון, 'הנה' בשמחה... וכן הוא אומר (שמות ד, יד) 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'", כיון שהנתינה היתה בשמחה וברצון, והיינו, שנותן בעין יפה, הקנה להם הקב"ה הקרקע לאילנות, ולכן "נתתי לך את משמרת תרומתי", ואין בזה משום אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

תירוץ נוסף כתב בזה, במה שמביא שישנן שיטות בפוסקים (ראה חו"מ סי' רג ס"י בהג"ה ועי' סמ"ע שם סקי"ט) שהמקנה דבר שלא בא לעולם יחד עם דבר שבא לעולם, יכולים להקנות גם את הדבר שעדיין לא בא לעולם, ולפי זה כתב: "אבל לפי דעת הפוסקים בחושן המשפט... בנותן דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם נקנו שניהם, א"כ כיון דמתנות כהונה שהם מן הקדשים לכל קרבנם ולכל מנחתם נהג באותו שעה במדבר נקנו שניהם", והיינו, שזכות הקרבנות היתה קיימת כבר באותה שעה, ונקנו זכות תרומות ומעשרות אגב זכות הקרבנות", ומדקדק את הדברים בלשון הכתוב: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל", כי "משמרת תרומותי" נתנו לו אגב "לכל קדשי בני ישראל", כי אגב שאר קדשי בני ישראל נקנו גם התרומה.

ובסיום הדברים כתב הפנ"י: "ולפי פשוטו, כיון דבר שלא בא לעולם אינה קונה, היינו שיכול לחזור בו או שמת הנותן, אבל השי"ת שהוא חי וקיים לעולמי עד, וכל דבר שיצא מפי השי"ת לטובה אינו חוזר בו, ממילא הוא מקנה בכל שעה שיבא לעולם", והיינו, כי אחרי שהקב"ה חי וקיים לעולם, הרי גם כאשר יבא בעולם, יקנה הקב"ה כביכול בכל שעה שיבא לעולם, ובכן לא שייך להקשות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וזה מדוייק בלשון הכתוב: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי", "ואני" מוסב על הקב"ה, ו"כמו שפרש"י (עי' וארא ו, ב; אחרי יח, ה-ו ובעוד מקומות) כל מקום שנאמר אני כמו שאני חי וקיים, כך דברי חיים וקיימים לעולמים", ומשו"ה שפיר שייך "נתתי לך את משמרת תרומותי".

ויש להוסיף לסברתו האחרונה מש"כ ב'יד דוד' (שם): "ועיין בספר 'נחלת בנימין' שכתב מורי ורבי (הג"ר יצחק בנימין זאב אב"ד לנצברג, נדפס באמשטרדם תמ"ב) דאפילו לרבנן שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ לגבי הקב"ה שאני, שהכל גלוי וידוע לפניו ויכול להקנות דבר שלא בא לעולם", בדבריו טמון יסוד נוסף, דהנה לאור דברי הפנ"י אכן לא היה הקנין באותה שעה, אלא, שהקב"ה חי וקיים לעולם, "ממילא הוא מקנה בכל שעה שיבא לעולם", ואכן הקנין היה חל רק כאשר הגיעו לאר"י ונתגדלו הפירות, אולם, לדברי ה'נחלת בנימין' חל הקנין באותה שעה, כי הטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא שאין אדם סומך את דעתו להקנות ולקנות דבר שלא בא לעולם (ראה ב"מ טו. ועי' קובץ שיעורים כאן סי' רעו), וכל זה אינו אלא באדם שאינו יודע מה שעתיד להיות, ולכן אינו סומך דעתו לעשות קנין, אכן הקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו שפיר שייך כאן סמיכות דעת, וכביכול הקב"ה יכול להקנות גם דבר שלא בא לעולם, והקנין על מתנות כהונה שפיר חל באותה שעה.