תשובה גמורה / רפי זברגר

סנהדרין כה ע"א

הקדמה

למדנו בסיפא של המשנה הראשונה בתחילת הפרק מחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי פסילת עדים:
זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אימתי - בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין - אינו יכול לפוסלן.
נתמקד בדינם של חכמים המאפשרים לפסול עדים רק אם מביאים ראיה שהם קרובים או פסולים.
בתחילת המשנה בדף כ''ד: מוגדרים מיהם הפסולים עליהם דברו חכמים, שבגינם ניתן לפסול עדים:
ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביה והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.
המשותף לכל הדוגמאות הוא ביצוע עבירה המגדירה את עושה העבירה עבריין ולכן נפסל לעדות. 
 

הנושא

במסגרת דיון הגמרא על פסול ''מלווה בריבית'' מביאה הגמרא עבירה נוספת הפוסלת לעדות:
ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן ועבריה
רב נחמן פסל שוחט שמכר בשר טריפה כבשר כשר מלהיות עד, שכן הוא עבר על איסור ''לפני עיור לא תיתן מכשול''. כמו כן, רב נחמן הפקיע את רישיון השחיטה שלו, ואסר עליו להתעסק בתחום זה.
אזל רבי מזיה וטופריה, סבר רב נחמן לאכשוריה
הלך השוחט וגידל את שערו וציפורניו, ובעקבות מעשים אלו חשב רב נחמן שהוא חזר בתשובה ממעשיו הרעים, וביקש להחזיר לו את רישיונו, ולהתיר לו לחזור ולשחוט.
אמר ליה רבא: דילמא איערומי קא מערים?
רבא אמר לרב נחמן שאין לסמוך על פעולות אלו, שכן ייתכן שהוא מערים על החכמים, שכביכול הוא חזר בתשובה, אך באמת אין הדבר כך.
אלא מאי תקנתיה?
שואלת הגמרא, אם כן, כיצד באמת נדע שהאדם חזר בתשובה. במילים אחרות: מהו ''מבחן חזרה בתשובה אמיתית''?
כדרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות - אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.
עונה הגמרא כי המבחן הינו כהצעת רב אידי בר אבין המחייב את החשוד על הטריפה לעבור למקום שלא מכירים אותו, ויבצע מעשה המוכיח בעליל כי אינו תאב יותר לכסף, וזו תהיה העדות כי חזר בתשובה. כדי שזה יקרה יש ללכת למקום זר ולעשות מעשה המוכיח זאת בעליל, כמו בדוגמאות של רב אידי: החזרת אבידה יקרה, או זריקת בשר טריפה יקר. הליכתו למקום שלא מכירים אותו מחזקת את העדות כי הוא באמת חזר בתשובה, ולא נהג כך בעורמה על ידי מצגת שווא. 
 

מהו המסר?

תקנתו של רב אידי בר אבין כנראה גם הייתה בצל ההלכה הידועה של הרמב''ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה א'):
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר (קהלת י''ב, א'): "וזכור את בוראך בימי בחורותיך".
נשתדל להימנע מלעבור עבירות ''ולא לעשות שטויות''. אך משזה קרה, ומעוניינים לחזור ''בתשובה גמורה'', הרי שיש ליצור מצבים דומים למצב החטא, במקום המוכיח כוונה אמיתית וכנה, לעמוד שם בפני אותו פיתוי ולא להיכשל בו שנית.



המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]