כל נכסי לחד ברא
בבא בתרא נח ע"א
"ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד. כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי. אזלו אכלו קורצא בי מלכא, אמרי: איכא גברא חד ביהודאי, דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי".
פירש רשב"ם: "לחד ברא - לאחד מבני אותו שיבררו בית דין". ופירש כן כדי לפרש בהמשך: "ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני", ולתרץ בכך את קושיית האחים "דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי" כלומר בלא ראיה מהימנה לדיני ממונות.
ועוד יש לפרש "לחד ברא" – לבני היחיד, שהאמין שיש לו בן יחיד ורק לו הוריש את ממונו. ועוד יותר משמע כן בגרסות: "לחד ברי, לחד בריה, לחד בראי". ורבי בנאה די היה לו באותה אומדנא כי גם אם תמצי לומר שאין זה בנו היחיד, שייך בו לשון "בני היחיד" שהרי הנה קמן להיותו בנו היחיד לנהוג בו כבוד אב. בין משום חוצפתם העזה, ובין משום שידעו בממזרותם, כדמשמע קצת ביד רמ"ה: "דמדחייס איקרא דאבוה שמע מינה האי ניהו בריה, ואבוה נמי להאי הוא דקפיד".
ומה שאמרה לביתה: "ולית לי מאבוך אלא חד" קצת קשה שכיון שהיתה כה פרוצה עד שלא התקיים בה "רוב בעילות אחר הבעל", הכיצד היתה בתה ממיעוטא דבעל דוקא, למרות שהיתה גם היא עזת פנים בזנות?
אלא שאמנם גירסת היד רמ"ה: "ולית לה מגברה אלא חד", ולפי זה גם הבת היתה בת זנונים עזת פנים בזנות כשני כהוריה וכסתם ממזר. ואף לגירסת "מאבוך" יש לפרש מאותו שהיתה תולה בו שהוא האב, וכן אמר להם גם רבי בנאה: "זילו חבוטו קברא דאבוכון".
