גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תל מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף לד ע"ב
בגדרי "כל דאלים גבר"
אחד מאופני הפסק בספיקא דממונא הוא "כל דאלים גבר", כדאיתא במכילתין (לד:): "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן, כל דאלים גבר". ופליגי הראשונים בגדר פסק אשר כמה הלכתא גבירתא יוצאים ממנו. דהנה, יש סוברים שפסק זה אינו בגדר פסק דין, אלא שבמקום שאין בית דין יכולים לברר כעת של מי הדבר, ואין אחד מבעלי הדין מוחזק, מסתלקים בית דין מן הדין, ואומרים "כל דאלים גבר", שאין בית דין נזקקים להם, אלא מניחים אותם, וכל דאלים גבר, עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר (ראה רשב"ם לה. ד"ה התם - הא', וכן בפירוש ראב"ן שם; תורי"ד ב"מ ב. ועוד).
מאידך, כתב הרא"ש בפירקין (סי' כב): "האי כל דאלים גבר דינא הוא, דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה, דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, היום יגבר זה ומחר חבירו, אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר, וסמכו על זה, דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד, מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו, ממה שימסור האחר לגזול, ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי, והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי" (וכ"כ במס' בבא מציעא פ"א סי' א).
בדברי הרא"ש אנו רואים כבר שאלה מסוימת התלויה בחקירה זו, והוא כאשר גבר אחד מהם ותפסו, האם יכול השני לחזור ולתפוס ממנו, ודעת הרא"ש היא, ש"כל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה", וכנימוקו בהמשך דבריו כנ"ל. ולעומת כן, הרבה ראשונים סוברים, ש"כל דאלים גבר" אינו דין נחרץ לעולם, ואף לאחר שגבר האחד, יכול השני לחזור ולתפוס ממנו, שהרי אף לענין תפיסה זו שייך הטעם של 'כל דאלים גבר', שאין בית דין נזקקים לדינם, ועדיף להניחם לעשות כרצונם, ולא לעשות דין שיכול להביא לידי טעות (עי' תוס' ב"מ ו. ד"ה והא; רשב"א בשם הראב"ד ב"מ שם ועוד), וכך מביא ה'שיטה מקובצת' בסוגייתנו, אחרי שציין לדברי הרא"ש, וז"ל: "כתוב ב'שיטה לא נודעה למי': ואלו הדברים אינם ברורים אצלי, שהטעם שאמר 'כל דאלים גבר', מפני שאין בית דין זקוקים ליזקק לדינם, כיון דליכא דררא דממונא לתרווייהו וליכא למיקם עלה דמילתא, וכיון שכן נוח להניחם לעשות כרצונם, ולא נעשה אנו דין שיכול לבוא לידי טעות, הלכך כל מי שמתגבר ידו בכל פעם, הרי היא ברשותו עד שתגבר יד האחד או בזרוע או בראיה", וזאת היא כהסברא הראשונה שזכרנו בגדר 'כל דאלים גבר'.
עוד נפק"מ יתכן שתלוי בחקירה זו, והוא במה שמצינו שנחלקו הפוסקים כלפי ספק ממון שהוא ספיקא דדינא, כגון בספק ממון שעמד בגמרא ב'תיקו', או שנחלקו בו אמוראים, יש סוברים שאין אומרים בו כל דאלים גבר אלא יחלוקו (עי' תרומת הדשן סי' שנב והובא להלכה ברמ"א חו"מ סי' קלט ס"ד), וישנם מקורות שנראה מדבריהם שבאם אין אחד מהם מוחזק, אומרים כל דאלים גבר גם בספיקא דדינא (עי' רמב"ם הל' ערכין פ"ד הכ"ב וע"ש במל"מ; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קלח). מן הסברות שכתבו האחרונים (עי' לבוש חו"מ שם; מל"מ הל' טוען ונטען פט"ו ה"ה), כי הטעם של 'כל דאלים גבר' הוא כדברי הרא"ש, שמי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו, וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע את האמת, אבל בספק בדין אין התובע יודע את הדין יותר מחבירו, ולא ימסור נפשו על כך, ומובן הדבר, שלשאר ראשונים שאינם סוברים כדעת הרא"ש לא שייך סברא זו.
בדין כל דאלים גבר מצינו חידוש גדול בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב סי' קסז) שבזמן הזה אין פוסקים כן (ועע"ש שכתב שהוא דין חדש ולא מצינו כן בפוסקים ראשונים או אחרונים), וכתב שני נימוקים בדבר, וז"ל: "לבי אומר לי, דבזמנים הללו שאנחנו בגולה שפלים ונבזים, וקונסין מאוד על ההכאה, ויש כמה חששות אם יפסוק כל דאלים גבר, וגם לפי הטעם, דכל מי שהאמת אתו ימסור נפשו על דבר זה גם כן לא שייך בדורות הללו, שרבו המתפרצים והגזלנים והאלמים שמוסרין נפשם גם כן על ממון שאינם שלהם", ומובן שנימוקו השני - שבדורות הללו רבו המתפרצים והגזלנין שמוסרין נפשם על ממון שאינם שלהם, לא שייך כי אם לדעת הרא"ש, וכפי שכתב בעצמו, ואילו נימוקו הראשון: 'דבזמנים הללו שאנחנו בגולה שפלים ונבזים וקונסין מאוד על ההכאה', שייך גם לפי שאר הראשונים, כי בזמן הזה אין לומר שאין בית דין נזקקים בדין זה, כי מאחר שקונסים מאוד על ההכאה, חובה על בית דין להזקק.
הגאון רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל אב"ד ברנוביץ כותב (עי' 'קובץ שיעורים' כתובות אות נה; 'קובץ הערות' סי' עא סק"ב) שהמחזיק ממון מדין כל דאלים גבר אין הממון נחשב שלו מדין ודאי, ואי אפשר לצאת באתרוג כזה בחג הסוכות, כי אינו נחשב 'לכם' בוודאי. והנה לדעת הראשונים שאין בדין זה שום הכרעה או פסק, מובנים דבריו, דלא הוכרע בזה שום הכרעה ממונית, ואילו לדעת הרא"ש יש מקום לומר שיש כאן אומדנא ודאית שהוא כממונו ממש (עי' 'תקפו כהן' סי' יט אות ח; קוב"ש ב"ב סי' קנב), אמנם, גם לדעת הרא"ש כתבו כמה אחרונים שאין כאן אומדנא ממש, ואינו אלא כסניף לדין זה, ועיקר טעם הרא"ש הוא כדי שלא יהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, ולכן שפיר יתכן שאינו נחשב 'לכם' לצאת בו ידי חובה (עי' 'תומים' סי' קלט סק"א; 'אמרי בינה' חו"מ דיני דיינים סי' מ).
