אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה
הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
בבא-בתרא כו ע"א
אדם המביא ביכורים צריך להביא מאילן השייך לו, שצומח מכח קרקע שלו - "אשר תביא מארצך". השאלה היא האם יש להביא ביכורים מאילן הגדל סמוך לגבול שדהו, שנמצא ששרשיו יונקים משדה חבירו.
בבבלי מגדירים שתחום היניקה של האילן הוא שש עשרה אמה, אף שהשורשים מתפשטים יותר מכך. כך מגדיר אביי, בדומה להגדרתו בעניין תחום אכילת היונים, לעיל כג ע"א. יש לציין שבסוגיא ההיא גם הירושלמי הגדיר כך (בניסוח שונה), ואילו כאן הירושלמי לא נדרש לכך, וכדלקמן.
בבבלי אומרים שמבחינת הלכות גזל בעיקרון יש בעיית גזל וכן אי אפשר להביא ביכורים, באילן הסמוך לגבול שדהו, מפני שהוא יונק מארצו של חבירו. כך אומרים בבבלי כמה חכמים. אעפ"כ מסקנת הבבלי שאין בכך בעיה, כי לא מקפידים ישראל בדבר זה ויש בזה מחילה, "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ" - "התנה עמהן שלא יקפידו על כך" (רש"י).
לשון הבבלי (כו ע"ב - כז ע"א):
"אמר עולא: אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים...
בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה מהו? אמר ליה: גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ."
דיון דומה דנים גם בירושלמי על משנתנו. בירושלמי אין הבדל בין תוך שש עשרה אמה ליותר מכך, והמסקנה היא כמו בבבלי, אבל מטעם אחר.
לשון הירושלמי (ה"י):
"ר' יוסה בשם ר' יוחנן: אין שרשין לעיניין הביכורים כלום (גירסת הרשב"א וכת"י אסקוריאל).
אמר רבי יוסי: ויאות אמר, שאם אומר שרשין עיקר הן לביכורים, לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם, מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה, לפום כן אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: אין שרשין לענין ביכורים כלום."
בירושלמי אומרים שאין משגיחים כלל ביניקת השרשים לעניין ביכורים, ואין צריך לומר גם לא לעניין גזל. המציאות של השרשים היא ששרשיו של זה יוצאין לתוך שורשיו של זה. בעולם השרשים אי אפשר להבדיל בין פרט לפרט, אלא הכל מעורבים זה בזה.
בבבלי לעומת זאת מבדילים בין הפרטים גם בעולם השורשים, ולכן מגדירים שבמרחק שש עשרה אמה מחבירו הוא אינו יונק ממנו. כל הדיון הוא רק על אילן הסמוך לחבירו. המסקנה היא שאמנם מעיקר הדין היה ראוי לאסור נטיעת אילן בסמוך למיצר, מחמת יניקה מקרקע חבירו, אבל למסקנה יש תנאי שורשי שאין מקפידים על כך.
נמצא שבבבלי בכל הדיון כאן יש אבחנה בין פרט לפרט. בירושלמי מגדירים שבעולם השורשים המציאות היא כללית, ורק מעל פני הקרקע יש אבחנה בין הפרטים.
הדברים מתאימים לתכונתה הכללית של תורת ארץ ישראל, וכפי שבאר הרב זצ"ל (אורות הקודש ח"ב, עמ' תכג):
"אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד...
בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקת ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב...
מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל."
