זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו
הרב ישי ויצמן, "צדקו יחדיו" - בית מדרש לאיחוד התלמודים
בבא-בתרא כה ע"ב
נחלקו רבי יוסי וחכמים במשנתנו:
"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה... אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם לא יקוץ. ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ. רבי יוסי אומר: אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו."
מחלוקת תנאים זו מוסברת בבבלי כמחלוקת עקרונית בכל ההתייחסות לדיני הרחקות בהלכות שכנים. בבבלי (יח ע"ב) מסבירים שלשיטת רבי יוסי הכלל הוא "על הניזק להרחיק את עצמו". לעומתו סוברים חכמים שהכלל הוא "על המזיק להרחיק את עצמו".
ראשונים ואחרונים הקשו על שיטת רבי יוסי, הרי בהלכות נזיקין בדרך כלל אומרים הפוך, שהמזיק צריך להזהר לא להזיק, ולא מאשימים את הניזק שלא הרחיק את עצמו. ומסבירים, שפירוש דברי רבי יוסי הוא שכיון שזה עושה בתוך שלו, הוא אינו נקרא מזיק כלל, ולכן אינו צריך להרחיק. חכמים לעומתו סוברים שהוא נקרא מזיק, ולכן עליו להרחיק. שורש שיטת חכמים נעוץ בהבנת הערבות שיש בין שכנים בקרקעות. לשון הנימוקי יוסף (ב"מ סד), בעניין דין בר מצרא: "משום דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע". זאת אומרת שיש לאדם זיקה לקרקע שכנו, ונראה שמתוך כך גם חלים על שכנו דיני ההרחקות.
על כל פנים בבבלי פוסקים כמו רבי יוסי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי". נראה שבבבלי מבינים שזו הדעה הפשוטה יותר, ולכן פוסקים כמוה.
בירושלמי מסבירים שמחלוקת רבי יוסי וחכמים כאן היא בענין אילן ובור בלבד, ואינה מחלוקת כללית (ה"י):
"רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: טעמון דרבנין מפני שישוב העולם בבורות.
שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן: כך משיב רבי יוסי לחכמים: כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות."
כדברי הירושלמי משמע גם מן התוספתא (פ"א ה"ח):
רבי יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה.
מה שורש מחלוקת התלמודים?
הדיון כאן משיק לדיון בין התלמודים בתחילת המסכת, בעניין כותל השותפים. בבבלי החיוב לבנות כותל נובע בדין היזק ראיה. התוקף של החיוב לבנות כותל הוא מגדרי מזיק וניזק. אמנם הכותל אחד הוא, אבל בנייתו נובעת משני חיובים של שני השותפים, שכל אחד מהם מחויב לבנות כותל כדי לא להזיק לחבירו. אבל בירושלמי לא הוזכר שם עניין היזק ראיה כלל, אלא בית הדין כופים עליהם את בניית הכותל. התוקף הוא לא מצד שני השותפים בלבד, בהיותם מזיק וניזק, אלא מתוך סדרי החיים המוכתבים על ידי בית הדין, הסמכות הכללית.
גם כאן, בבבלי לומדים ממשנתנו, שתוקף החיוב להרחיק בכל מיני ההרחקות שמבוארות בפרקנו, הוא שיש כאן גדר של מזיק, ועליו להרחיק את עצמו. אבל בירושלמי ההרחקות נובעות מחשיבה כללית של סמכות בית הדין, שהם משערים כיצד לסדר את השכנות באופן המועיל ביותר לעולם, לכלל. המבט הכללי הוא העומד בשורש הדיון.
הריטב"א בסוגיא סיכם את מחלוקת התלמודים: "לפום גמרא דילן בנזיקין פליגי, והילכתא כר' יוסי, ומיהו בירושלמי פירש דרבנן סברי שראוי להרחיק האילן מפני שתקנת העולם בבורות יותר מבאילנות, ור' יוסי סבר שתיקון העולם באילנות כמו לבורות."
בירושלמי הלכה כחכמים, מתוך הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים (וכן מוכח בירושלמי שביעית פ"א סוף ה"ב).
המחלוקת כאן בין חכמים לרבי יוסי אינה בשאלה של גדרי שכנות, אלא שניהם נובעים ממבט כללי על המציאות, והמחלוקת היא ביחס בין ערכים שונים בישוב העולם.
