קנאה, תאווה וכבוד לשם שמים
הרב דב קדרון
בבא בתרא כב ע"א
קנאת סופרים תרבה חכמה.
בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת בהעלותך) כותב ששלושת המידות, הקנאה התאווה והכבוד, באות משלושה כוחות הנפש שבאדם הנמצאים במוח, בלב ובכבד. כי הקנאה באה מכוח המוח, והתאווה מכוח הכבד, והכבוד מכוח הלב, ובהשתמש האדם באלו המידות כראוי עובד השם בהם, ובהשתמש בהם שלא כדין הוא מאבד גופו ונפשו.
כשהאדם מתקנא בחסידים ובחכמים בדרכיהם, ויוצא בעקבותיהם ולומד ממעשיהם, זו היא קנאה טובה, וזהו מאמרם ז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה".
התאווה, נטעה השם בכבד לעבודתו, ולקיים הגוף לאכול ולשתות הצריך לו לשובע נפשו, כמו שכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו"... כי לולי התאווה ימות האדם, ולכן כשיחלה זה הכוח, צריך לבקש לו רפואה כמו שהוא ברפואות לחזק תאוות המאכל, וזו היא עבודת השם, כי לא המתים יהללו יה. כי בהיות האדם בריא וחזק יכול לעבוד השם, ואם הוא חלש ותש כוח אינו יכול לעבדו.
וכן הכבוד, נטעו השם בלב לגבורת לבו בדרכי השם, שיתכבד בעשיית המצות ולא יהיו מזולזלין בעיניו, ילך בציציתו וילך בלולבו לבית הכנסת ולא יאמר אתבזה בזה. ויתכבד ויתגאה ברשעים ושלא יקל בעיניהם, וינהג סלסול בעצמו לכבוד תורתו דכתיב "סלסלה ותרוממך", וכמו שהזהירו ז"ל לתלמיד חכם שיהיה מסולסל בבגדיו ולא ימצא רבב בבגדו. וכשהאדם משתמר בזו הכוונה עובד את ה'.
